פסק-דין בתיק עאח 36/06

השופטת נילי ארד

1.            לפנינו ערעור על החלטתה של רשמת בית דין זה, השופטת לאה גליקסמן (להלן: הרשמת) מיום 4.6.06 בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 149/06; להלן: הבקשה להארכת מועד).

ההליך בבית הדין האזורי

2.            המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון קפלן, ונציגי ציבור מר אבי לב ומר קלמן בורנשטיין; עב 5349/00) כנגד המשיבה (להלן: החברה) והמנהל הכללי שלה (להלן: המנכ"ל) לתשלום רכיבים אלה: עמלות מכירות שכונו על ידו "תמלוגים", פיצויי פיטורים, השבת ניכוי שכר, ופדיון חופשה, ובצירוף פיצויי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

המערער, שהיה עובד החברה, טען בתביעתו, בין היתר, כך: מתוקף הסכם העסקה, קמה לו זכאות לתשלום תמלוגים בשיעור 3% ממכירות החברה; המנכ"ל הוא שחתם על זכרון הדברים שנערך ביניהם, והוא שגרם להפרת ההסכמות שבזכרון הדברים בכל הנוגע לתשלום התמלוגים המגיעים למערער. על כן יש להשית על המנכ"ל חבות אישית לחובות החברה כלפי המערער.

החברה והמנכ"ל ביקשו לדחות את תביעת המערער נגדם.

3.            בפסק הדין עמד בית הדין בהרחבה על מסכת העדויות, הראיות וטענות הצדדים, ובהסתמך על כלל החומר שהובא לפניו, קיבל את תביעת המערער לפדיון חופשה. רכיבי תביעתו האחרים, לרבות תביעתו לתשלום תמלוגים נדחו, הן כלפי החברה והן כלפי המנכ"ל (להלן: פסק הדין).

4.            פסק הדין ניתן בתאריך 14.11.05. בו ביום יצאה מלפני השופטת אביטל רימון החלטה בה נקבע כך:

"1. לאחר חתימת פסק הדין, הופנתה תשומת ליבי לטעות סופר שנפלה בסיפא לסעיף 74 לפסק הדין, שבה נקבע כי התביעה לתשלום פדיון חופשה כנגד הנתבעת מס' 1 מתקבלת, אך בחלק האופרטיבי נרשם בטעות: "ואנו מורים כי על הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע את הסך.... (ההדגשה הוספה א.ר.ק.).

2.      מהקשר הדברים ותוכנם ברור כי מדובר בטעות סופר וכי הכוונה היא לנתבעת מס' 1, ברם על מנת להסיר כל ספק ספיקא, מובהר בזאת כי יש לקרוא את הסיפא לסעיף 74 כדלקמן:

"התביעה לתשלום פדיון חופשה כנגד נתבעת מס' 1 מתקבלת, ואנו מורים כי על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסך של 10,624 ש"ח בגין פדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.99 ועד התשלום המלא בפעל".

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ביחד עם פסק הדין.

               (להלן: החלטת התיקון).

הבקשה להארכת מועד

5.      ביום 30.1.2006 הגיש המערער לרשמת בקשה להארכת מועד "לשם הזהירות" בלבד, כהגדרתו. כעולה מהחלטת הרשמת, נימוקי הבקשה אשר נתמכו בתצהיר היו אלה: פסק הדין הומצא לב"כ המערער ביום 23.11.2005. בא-כוחו סבר בטעות כי לרשותו 45 יום להגשת הערעור, ולא היה מודע לכך שהמועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין אזורי הוא 30 יום בלבד; נסיון להגיש את ערעור ביום 8.1.2006 לא צלח, מחמת האיחור בהגשתו; ביום 11.1.06 אגב עיון במוצגים בתיק בית הדין האזורי בחיפה, לצורך צילום מוצג שאבד לו, התברר לבא-כוח המערער כי ביום 14.11.05 התגלתה טעות סופר בפסק הדין אשר תוקנה בו ביום. "החלטת התיקון" מעולם לא הומצאה לו. לפיכך, המועד בו הומצא פסק הדין במלואו לב"כ המערער הוא יום ה- 11.1.06 ומועד הערעור הוא על כן ה- 10.2.2006. הוסיף המערער וטען, כי סיכויי הערעור טובים.

         החברה התנגדה לבקשה להארכת מועד בטענה כי אין מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק היענות לה, כי "החלטת התיקון" עניינה בתיקון טכני בלבד, כי גרסתו תמוהה וכי הבקשה נגועה בשיהוי.

6.            בהחלטתה מיום 4.6.06 דחתה הרשמת את הבקשה, כשנקודת המוצא להחלטתה היא הגרסה העובדתית שהציג ב"כ המערער בבקשה ובתצהירו. מסקנותיה של הרשמת, בהסתמך על הדין החל, היו בעיקרן אלה: המדובר בטעות סופר גרידא, בה הוחלפה "נתבעת מס' 2" ב"נתבעת מס' 1", כמי שחייבת בתשלום פדיון החופשה למערער; "החלטת התיקון" הינה "תיקון טעות דפוס או טעות כתיב.... המובנת מאליה מקריאת מכלול פסק הדין"; " אין מדובר בתיקון מהותי או בתיקון המשנה את תוכנו של פסק הדין, ואין מדובר בתיקון שיש לו משמעות מעשית, ולא בנושא שולי או צדדי. כאשר מדובר בתיקון כזה, אין מקום  לכך שמניין הימים להגשת ערעור יימנה מיום מתן החלטת התיקון".

הוסיפה הרשמת וקבעה: "כעולה מנימוקי הבקשה, אין כל קשר בין מועד הגשת הערעור לבין החלטת התיקון או המועד בו הומצאה לב"כ המבקש החלטת התיקון". "בנסיבות המקרה הנדון, כאשר נעשה ניסיון להגיש את הערעור על פסק הדין המקורי, וכאשר אין בהחלטת התיקון כדי לשנות דבר  בהודעת הערעור, המבקש מושתק מלטעון כי מניין הימים להגשת הערעור החל  במועד מתן החלטת התיקון". למעלה מכך נקבע, כי "הבקשה  נגועה אף בשיהוי" ללא מתן הסבר להשתהות הגשת הבקשה עד ליום 30.11.06 כאשר מנגד התגבשה אצל החברה ציפייה לסופיות ההתדיינות כיוון שחלפו למעלה מחודשיים מיום המצאת פסק הדין. אף סיכויי הערעור לא נמצאו להיות "טעם מיוחד" להארכת המועד, נוכח ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, בהם לא תתערב ערכאת ערעור. אשר על כן, נדחתה הבקשה להארכת מועד, תוך חיוב מהערער בתשלום הוצאות החברה בסך 1500 ש"ח (להלן: החלטת הרשמת).

                                                    הערעור - דיון והכרעה