פסק-דין בתיק עאח 25/07

השופטת נילי ארד

1.      ערעור זה מכוון נגד החלטתה של רשמת בית דין זה, השופטת לאה גליקסמן  אשר דחתה את בקשתו של המערער להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אילן איטח ונציגת ציבור לאה לוי יפה; עב 7235/01).

הרקע

2.   המערער, עובד קבוע במשיבה (להלן: החברה), הגיש תביעה לפיצוי בגין ניהול משא ומתן וקיום חוזה בחוסר תום לב, פיצוי בגין נזק לא ממוני בגין אפלייתו על רקע פוליטי, פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו בשל חוסר וודאות לגבי עתידו; ביטול ההפחתה בתנאי עבודתו (דרגה, רמת תוספת הרכב ורמת ההשתתפות בשיחות הטלפון) כתוצאה משינוי תפקידו שנעשתה שלא כדין. לטענתו, טרם קליטתו בחברה הובטח לו כי יעבוד כעובד קבוע ובמקום זאת, לאחר שלוש שנים בתפקיד, הועבר לתפקידים אחרים עד לזכייתו במכרז פומבי בתפקיד זוטר מזה שמילא.

3.  בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער על כל רכיביה וחייבו לשלם לחברה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. זאת, לאחר שקבע, כי לא הוכח שהחברה התחייבה, באמצעות מנהליה, להעסיק את  המערער כמנהל משאבי אנוש במעמד של עובד קבוע. מסקנתו זו התבססה, בעיקרה על טעמים אלה:

מעדותו של מר שפר, מנהל מרחב מרכז בחברה, שהעיד מטעם המערער, נמצא, כי הובהר למערער שקביעות בתפקיד כרוכה ב"מעבר משוכות של אי זכיית עובדים קיימים במכרז הפנימי וזכייה של התובע במכרז חיצוני, זאת בנוסף לתנאי לפיו מר שפר יהיה 'שבע רצון' ממנו";

חוסר העקביות בגרסתו של המערער, אשר השתנתה בין זו שהציג בתצהירו, לבין עדותו בחקירה נגדית;

עוד נקבע שכל המהלכים להעברת המערער מתפקיד לתפקיד עד לתפקיד הזוטר בסופו של דבר - נעשו בהסכמת המערער וכדרך להימנע מפיטוריו. בנדון זה ציין בית הדין האזורי, כי "לאחר שמנהלים בנתבעת לא חסכו מאמצים להגיע לכל הפחות לתוצאה של קבלת קביעות במקום לפיטורים ולאחר שהתובע נתן הסכמתו לכל המהלכים מבלי להציג לנתבעת ולו ברמז מהן טענותיו, לא היה מקום לתביעה" (להלן: פסק הדין).

הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור

4.   פסק הדין של בית הדין האזורי הומצא לבא-כוח המערער ביום 23.8.06, ובהתחשב בפגרת הקיץ, היה המועד  האחרון להגשת ערעור  בתאריך 3.10.06.

ביום 15.10.06 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, כשעיקר טענותיו באלה: הערעור לא הוגש במועד מכיוון שבעת קבלת פסק הדין היה במצב נפשי ירוד וחשב שעדיף מבחינה נפשית שלא לערער. במיוחד לאחר שנפגע קשות מפסק הדין ונוסחו. רק לאחר שיחות רבות עם אשתו אזר את הכוחות הנפשיים הנדרשים להגשת ערעור; עוד טען כי יש להעדיף את בירור המחלוקת לגופה ולא לחסום דרכו להגשת הערעור שסיכוייו בו טובים (להלן: הבקשה להארכת המועד).

החברה התנגדה לבקשה להארכת המועד בטענה כי עומד לה האינטרס של סופיות הדיון; וכי במצבו הרפואי של המערער לא היה כדי למנוע הגשת הערעור במועדו, מה גם שסיכוייו נמוכים.

5.   בהחלטתה מיום 11.3.07 דחתה השופטת הרשמת לאה גליקסמן את הבקשה להארכת מועד (בש"א 728/06) תוך שקבעה כי בנסיבות המקרה, לא היווה מצבו הנפשי של המערער טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. טעמיה לכך היו אלה: "כל אשר  מצוין באישור הרפואי (שניתן על ידי רופא משפחה ולא על ידי רופא פסיכיאטר) הוא שהמבקש "מתלונן על מצבי מתח, חרדה ודכאון שהתגברו בחודש האחרון" ואין בו כל ראייה לכך שנפגע כושרו של המבקש לקבל החלטות בעניינו במהלך התקופה להגשת הערעור.  בהקשר זה יש לציין גם כי האישור הוא מתאריך 12.10.06, יום אחד לאחר שהמבקש חתם על תצהירו התומך בבקשה ומספר ימים לפני הגשת הבקשה להארכת מועד"; כפי העולה מתצהירו, לאחר קבלת פסק הדין שקל המערער אם להגיש את הערעור ו"חשבתי בשלב זה שמבחינה נפשית עדיף  'לעזוב' את העניין ולשכוח מהכל למען השקט הנפשי שלי" [סעיף 16 לתצהירו של המערער]. "לפיכך, אין לראות בעצם ההחלטה שלא להגיש ערעור עדות לחוסר יכולת לקבל החלטות עקב מצבו הנפשי של המבקש. העובדה שבמועד מאוחר יותר המבקש שינה את דעתו, בין עקב כך ששקל שנית בעניין ובין עקב השיחות עם אשתו, אין בה כדי להוות טעם מיוחד  להארכת מועד להגשת  ערעור".

הוסיפה הרשמת וקבעה כי משהערעור "מכוון בעצם כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, לרבות קביעות המבוססות על עדותו של העד מטעם המבקש",  אזי "גם בהיבט של סיכויי הערעור דין הבקשה להידחות".

באיזון בין מכלול האינטרסים של המערער, החברה והאינטרס הציבורי הגיעה הרשמת למסקנה, כי "לנוכח העדרו של  טעם מיוחד ממשי להארכת מועד, אין  צידוק לפגיעה באינטרס סופיות ההתדיינות של המשיבה" (להלן: החלטת הרשמת).

טענות הצדדים בערעור

6.   בערעורו על החלטת הרשמת חזר המערער על טענותיו בבקשה להארכת מועד והוסיף: היות שהזכות לייצוג וייעוץ הוכרה כזכות יסוד... "החלטה של מתדיין שאינו מסוגל להתייעץ באופן אפקטיבי עם בא כוחו אינה  "החלטה" הנועלת את שערי בית הדין"; "הוכח כי המערער לא היה מסוגל להתייעץ באופן מעשי או אפקטיבי עם בא כוחו או אפילו עם אשתו"; "למרות שהמערער המשיך לעבוד כרגיל, המצוקה הרגשית אליה נקלע מנעה ממנו לטפל בעניין הגשת הערעור - ובכלל נבצר ממנו לקבל החלטה מודעת כל שהוא"; היה על הרשמת להזמינו לעדות על מצוקתו הנפשית;  "מדובר בהארכת מועד של שבוע ימים בלבד מכיוון שבין התאריכים 8.10.06 לבין 14.10.06 חלה פגרת חול המועד סוכות"; שיקול של בירור המחלוקת לגופה גובר על אינטרס סופיות  ההתדיינות; סיכויי הערעור טובים משמדובר ב"טעויות משפטיות ולא טעויות בקביעת עובדות" ומשקיימת "חשיבות ציבורית" לערעור; דחיית הערעור על החלטת הרשמת משמעותה השארת העוול שנגרם למערער "במניעת קבלתו לתפקיד שהובטח לו, ואף הורדתו בדרגה - ללא תיקון, על אף רצונו העז של המערער לקבל צדק ומאבק במשך חמש שנים בבית הדין "הלך לאיבוד" בשל שבועיים של דיכאון וירידה נפשית" ו"הרי בדיוק לשם תיקון עוול כזה נועדה הסמכות להארכת מועדים".

7 .   החברה תמכה בהחלטת הרשמת, וטענה כי אין לקבל את טענת המערער לפיה מצבו הנפשי מנע הגשת הערעור במועד, וזאת, בעיקר מטעמים אלה: לאחר קבלת פסק הדין "המשיך בעבודתו כסדרה ללא שינוי", ו"לא ניתן לעלות על הדעת כי מצבו הרפואי של המערער אפשר לו להמשיך בעבודתו, ללא כל שינוי, אולם אותו מצב רפואי לא אפשר לו ליידע את ב"כ כי ברצונו להגיש ערעור"; אין כל אסמכתא רפואית וראיה לתמיכה בטענת המערער בדבר מצבו הבריאותי; סיכויי הערעור נמוכים ו"אין בפסק הדין שום הלכה או שאלה משפטית מיוחדת"; "למשיבה נודע על רצונו של המערער להגיש ערעור רק לאחר שחלף המועד להגשת ערעור" במסגרת הבקשה להארכת מועד ויש לה אינטרס לגיטימי לסופיות הדיון.

דיון והכרעה