פסק-דין בתיק עאח 24/07

השופטת נילי ארד

1.  לפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה, השופט אילן איטח מיום 16.3.06     בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בש"א 61/06).

פסק הדין של בית הדין האזורי

2.  המערער הגיש הליך של דיון מהיר לבית הדין האזורי בתל אביב (השופטת דינה אפרתי; ד"מ 9814/00), בתביעה לחייב את המשיבה (להלן: המדינה) לשלם לו הוצאות רכב, בגין רכב, שלטענתו השתמש בו בפועל והיה בבעלותו, למרות שלא היה רשום על שמו או על שם בת זוגו.

בית הדין האזורי דחה את התביעה, תוך שקבע כי מקור הזכות להחזר הוצאות רכב, בחוזר החשב הכללי, בו נאמר כי: החזר הוצאות רכב מותנה " 'בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו)' - הכוונה היא 'שבמשרד הרישוי  הרכב רשום על שם העובד (או על שם בן זוגו)' ". על פי חומר הראיות וטענות הצדדים שהובאו לפניו, קבע בית הדין כי "אין מחלוקת כי החל מיום מכירת הרכב הקודם (חודש ספטמבר 1995) ועד ליום  18.6.96 לא היה רכב רשום על שם התובע או על שם בת זוגו, במשרד הרישוי". על כן "אין התובע זכאי להוצאות רכב בגין התקופה החל  מחודש אוקטובר  1995 ועד ליום  18.6.96" ו"התשלומים שקיבל התובע החל מחודש אוקטובר 1995 ועד לחודש פברואר 1996- מועד הדיווח על מכירת הרכב הקודם, שולמו לו שלא כדין, ועל כן זכאית הייתה הנתבעת לנכות משכרו תשלומים אלה. לגבי התקופה שמחודש מרץ 1996 ועד לחודש מאי 1996 - תקופה שבמהלכה לא היה הרכב בבעלותו של התובע - אין התובע זכאי  להוצאות רכב". בית הדין קבע כי לא הוכחה גרסתו של המערער בדבר הבעלות בפועל על הרכב, במהלך התקופה הרלוונטית, והוסיף וציין, כי "טענתו של התובע כי במהלך התקופה הרלוונטית היה בפועל בבעלותו  רכב - אינה שוקלת לענייננו, מאחר ולצורך תשלום הוצאות רכב, כעולה מחוזר החשב הכללי, אין די בבעלות בפועל" (להלן: פסק הדין).

הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נדחתה בהחלטת הרשם

3.   פסק הדין  ניתן ביום 1.9.03. כעבור כשנתיים ימים, בתאריך 10.10.05 פנה המערער במכתב לנשיא בית דין זה בבקשה לקיים דיון חוזר על פסק דינו של בית הדין האזורי. משנדחתה פנייתו זו,  הגיש  המערער   ביום 28.11.05 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. האגרה בגין הגשת הבקשה שולמה ביום 1.1.06.

4.   בהחלטתו מיום 16.3.06 דחה הרשם את הבקשה, כשעיקר טעמיו באלה: "הבקשה הוגשה באיחור של יותר משנתיים ימים, לחלופין שנה ומחצה. כאשר המדובר  באיחור ניכר שכזה, נדרשת סיבה אמיתית ומצדקת לאיחור, על מנת שזו תהווה טעם מיוחד שיש בו כדי לגבור על אינטרס סופיות הדיון וההסתמכות של הצד שכנגד כך שיוארך המועד"; המערער "לא הציג בבקשתו טעם כלשהו להצדקת האיחור הניכר, וודאי שלא טעם מיוחד"; סיכוייה של בקשת רשות הערעור "אינם גבוהים בלשון המעטה, שכן המדובר בערעור על קביעה עובדתית של בית הדין האזורי, אשר דחה את תביעתו של המבקש משום שלא עלה בידיו  להוכיח  את בעלותו על הרכב בתקופה הרלבנטית". משנדחתה הבקשה חויב המערער בהוצאות  משפט בסך 1,500 ש"ח (להלן: החלטת הרשם).

הערעור

5.   המערער לא השלים עם החלטת הרשם ופנה לנשיא בית דין זה במכתב מיום  4.4.06 בבקשה "לבטל את החלטת הרשם". ביום  6.2.07 חזר המערער ופנה לנשיא בית דין זה במכתב שכותרתו "תזכורת  להחלטה תמוה של כבוד הרשם  אילן איטח בשא 61/06". במכתבו האחרון ציין המערער כי הפגיעה באמינותו  ובשמו הטוב  היוו המניע "לשינוי החלטת השופטת" ו"הצד הכספי הפך להיות שולי ביותר". עוד ציין כי ב"כ המדינה לא עמדה בלוח הזמנים והמועדים שנקבעו בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי ועל כן לא ברורה לו התנגדות המדינה לבקשתו להארכת המועד.

      בעקבות מכתבו האחרון של המערער ובנסיבות המקרה, נפתח הליך ערעור על החלטת הרשם. בסיכומיו פירט המערער בהרחבה את טענותיו כנגד ממצאיו ומסקנותיו  של בית הדין האזורי, וחזר על טענתו כי רישום הבעלות על רכב הינו פורמלי בלבד. בתוך כך, טען כי הוכחה בעלותו על הרכב במועדים הרלבנטיים לתביעה, ומאוחר יותר  העביר הבעלות ברכב על שמו; וכי המדינה ידעה שבכל אותה תקופה היה ברשותו רכב בו השתמש לצרכיו הפרטיים ולצרכי העבודה. הוסיף המערער והלין על כך שדחיית תביעתו, למרות עדותו והממצאים שהציג בפני בית הדין האזורי, משמעה פגיעה באמינותו.

6.  המדינה תמכה בהחלטת הרשם מטעמיה תוך שטענה כך: הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, הוגשה באיחור קיצוני של שנתיים ימים ממועד מתן פסק הדין; הערעור על החלטת הרשם הוגש באיחור של שנה מיום מתן החלטת הרשם ו"אין הצדקה לאיחור הקיצוני ולאי עמידתו של המבקש במועדים הקבועים בדין"; משהיה המערער מיוצג בבית הדין האזורי "אך טבעי כי משמעות פסק הדין והמגבלה בדבר המועד להגשת בקשת רשות ערעור אכן היו נהירים לו"; "נקודת המוצא היא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות, נוכח הצורך בהשגת יעילות וודאות ונוכח עקרון סופיות הדיון. זכויות אלה עומדות גם למדינה כצד מתדיין בהליך"; יש להעדיף את אינטרס סופיות הדיון, אשר התגבש אצל המדינה פעמיים - עם מתן פסק הדין בספטמבר 2003, ולאחר החלטת הרשם ממרץ 2006; המערער "אינו מציג כל נימוק, המצדיק ביטול החלטת הרשם" ואינו מחדש דבר בטיעוניו כפי שהוצגו בפני הרשם,  בהם לא עלה בידיו להראות קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד; הוסיפה המדינה וטענה, כי בפסק הדין האזורי "אין כדי לפגוע בשמו הטוב של המבקש וממילא שאין בכך כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועדים" מה גם שסיכויי הערעור נמוכים.

דיון והכרעה

7.  נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני  הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על כן ראויה החלטת הרשם להתאשר מטעמיה לפי תקנה  108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן.

עקרון סופיות הדיון

8.   בעניין סומרוקוב עמדתי על חשיבותו של עקרון סופיות הדיון תוך שציינתי: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר" ו"לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" [עאח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל-משרד החינוך, ניתן ביום 21.12.06 (להלן: עניין סומרוקוב); וראו: עאח 35/07 ספיר סויסה מרדכי - יהודה בן דוד, ניתן ביום 18.9.07; עאח 25/07 יהודה גולד - חברת הדואר לישראל, ניתן ביום 26.6.07]. "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" [ עניין סומרוקוב; עע 1226/01, עאח 1014/01 אטלס - י.ש קייטרינג ואירועים בע"מ - אעביד אחמד, ניתן 19.9.02; ע"א  6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד  נה(2) 904]. משנה תוקף לעקרון סופיות הדיון, כאשר מדובר "בהליך של דיון מהיר, אשר מעצם טיבו מקים לבעלי הדין הסתמכות על סופיות הדיון, במסגרת המועדים שנקבעו להגשת הבקשה ולדיון בה" [עאח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ- מראוון ראבייה, ניתן ביום 9.11.06].

כך דרך כלל, על אחת כמה וכמה בענייננו, כשהמדובר בחלוף פרק זמן של שנתיים ממועד פסק הדין. במקרה כזה נדרש המערער "להראות קיומו של "טעם מיוחד" יוצא דופן בנסיבותיו, שיהא בו כדי להצדיק היענות למבוקשו" [ עניין סומרוקוב]. המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו, וצדק הרשם בכך שדחה בקשתו להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

מעבר לנדרש, נוסיף, כי המערער לא העלה טענה כלשהי כנגד  ניהול ההליך בבית הדין האזורי במסגרת של דיון מהיר.