פסק-דין בתיק עאח 22/08

השופטת נילי ארד

• 1.      תביעה שהגישה המערערת לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד - 1994 (להלן: חוק לפיצוי נפגעי גזזת או החוק) נדחתה על ידי ועדת המומחים. ערעור שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נדחה אף הוא, באופן שהמערערת לא הוכרה כנפגעת גזזת לפי החוק.

בקשה שהגישה המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על פסיקתו של בית הדין האזורי, נדחתה בהחלטתו של רשם בית דין זה השופט אילן איטח. על דחיית בקשתה להארכת המועד סב ערעור זה.

עד שנבוא להחלטה בערעור, נקדים ונעמוד על השתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום.

החלטת ועדת המומחים

• 2.      המערערת הגישה תביעה לפיצוי לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת. שמה של המערערת לא נמצא במאגר המידע במרכז הארצי לפיצוי נפגעי גזזת בו מפורטים שמותיהם של מי שקיבלו טיפול בהקרנות. אי לכך קיימה ועדת המומחים (להלן גם: הוועדה) בדיקות קרקפת ושמעה עדויות המערערת ובעלה. לאחר דיון בתביעה על צרופותיה ובעדויות שהובאו לפניה, קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 26.10.06 כך:

      "הרופאים, חברי הועדה, בדקו את קרקפתה של התובעת ולא מצאו סימנים, המעידים על קבלת טיפול בהקרנה. העדויות שנשמעו בפני הוועדה ובדיקת הקרקפת לא יכולים להוות תשתית מספקת לקבלת טיפול בהקרנה. לתובעת אין עדים היכולים להופיע בפני הוועדה היות והם (הוריה) מסרבים לבוא לוועדה. התובעת ציינה בעדותה כי טופלה כנגד מחלת הגזזת ע"י גורם שאינו מוכר בחוק. לפיכך דין התביעה להידחות".

      במסקנתה האופרטיבית, סיכמה הוועדה וקבעה כי שוכנעה ש"לא נוצרה תשתית מספקת לכך שהתובעת קיבלה טיפול בהקרנות כנגד מחלת הגזזת בהקרנות כמשמעותו בחוק, ולפיכך דין התביעה להידחות".

ההליכים  בבית הדין האזורי

• 3.      בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (עב' 2181/07; השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור גב' רקנטי ומר מנצורי) דחה את ערעורה של המערערת על החלטת ועדת המומחים, תוך שקבע כך: 

      "הוועדה קבעה כי לא נוצרה תשתית מספקת לכך שהמערערת קיבלה הקרנות נגד מחלת הגזזת כמשמעותן בחוק. המערערת לא קיבלה את ההקרנות בארץ אלא בצרפת, לדבריה. לא הוכח כי המערערת אכן קיבלה את ההקרנות כדבריה. יתר על כן, המערערת לא טענה כלל כי בני המשפחה היו בדרכם לישראל, כאשר קיבלה את ההקרנות, ולא הובאה ראיה אחרת התומכת בטענותיה. יש לציין עוד כי הוועדה אף ביקשה לזמן את אביה של המערערת לעדות בפניה (פרוטוקול מיום 3.8.2006), ואולם אביה לא התייצב לעדות. משכך לא נמצאה טעות משפטית או אחרת בהחלטת הוועדה, ויש לדחות את הערעור" (להלן: פסיקתו של בית הדין האזורי).

• 4.      בקשת "הבהרה על החלטת בית המשפט" נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהחלטה מיום 23.12.07 תוך שנקבע כי הסתיימה מלאכתו ומשניתן פסק דינו, אין באפשרותו "להתייחס לטענותיה הנוספות של המערערת" ו"אם מבקשת המערערת לערער על פסק הדין, ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים במועדים הקבועים בחוק".

ביום 9.1.08 הגישה המערערת בקשה נוספת כי בית הדין האזורי יעיין "בכל המסמכים רפואיים, סוציאליים ובפרט במאמר" שנמסרו במסגרת ההליך.

בהחלטה מיום 14.1.08 דחה בית הדין האזורי את הבקשה בציינו כי "כבר הובהר לתובעת בהחלטה מיום 23/12/07 כי בית הדין סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין, ולא ניתן להגיש מסמכים נוספים או לקיים דיון נוסף בתיק זה".

      ביום 16.1.08 חזרה המערערת והגישה בקשה נוספת. במסגרת זו ביקשה לקבל אישור על כך שבית הדין האזורי קרא ונתן דעתו למאמר ולמסמכים שצירפה בהליך שהתנהל בפניו, וכי בית הדין הארצי לא ידחה תביעתה בשל חלוף הזמן. בהחלטה מיום 23.1.08 קבע בית הדין האזורי כי "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים".

ההליכים בבית הדין הארצי

• 5.      על החלטת בית הדין האזורי מיום 14.1.08 הגישה המערערת לבית דין זה בקשת רשות ערעור (בר"ע 101/08). בקשה זו נדחתה בהחלטת הנשיא מיום 20.2.08 תוך שהובהר בה, כי "על מנת לערער על פסק דין, עליה להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות. פרק זמן זה חלף, וכעת פתוחה בפניה האפשרות להגיש לבית דין זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור".

• 6.      במקביל, בתאריך 10.2.08 הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר ניתן ביום 12.11.07, ושלטענתה הומצא לה ביום 18.11.07.