פסק-דין בתיק עאח 1021/04

השופט עמירם רבינוביץ

1.         ערעור זה הוא על החלטתה של רשמת בית דין זה [הרשמת לאה גליקסמן (להלן - הרשמת); בש"א 1590/04], מיום 24.11.2004, בה נדחתה בקשתה של המערערת להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (עב 300720/94, עב 3001232/95 ; סגנית השופט הראשי איטה קציר כדן יחיד, להלן - פסק הדין).

2.         תמצית העובדות הצריכה לפסיקת הדין בערעור היא זו:

א.        בחודש מרץ 1994 הגישו המשיבים לבית הדין האזורי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ודמי הבראה. בתגובה הגישה המערערת תביעה שכנגד,שעניינה נזקים שגרמו לה, לכאורה, המשיבים, עת ניסו להקים מפעל מתחרה.

ב.         בית הדין האזורי קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבים ודחה את התביעה שכנגד שהגישה המערערת. בנוסף, השית בית הדין האזורי על המערערת הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

ג.         פסק הדין ניתן ביום 6.9.2004 והומצא לידי בא כוח המערערת ביום 12.9.2004. משכך, בהתחשב בפגרת חג הסוכות ובשביתה ביום 21.9.2004 היה על המערערת להגיש את הערעור עד ליום 21.10.2004.

ד.         לטענת בא כוח המערער, כתב הערעור נשלח באמצעות הדואר עוד ביום 25.10.2004. ואולם, ביום 2.11.2004 הודיעה לו מזכירות בית הדין כי ההליך לא נפתח בשל אי צירוף בולי הכנסה, וכי בכל מקרה משהוגש ההליך באיחור, עליו להגיש בקשה להארכת מועד.

ה.        בעקבות הודעה זו, שלח בא-כוח המערערת ביום 3.11.2004 בקשה להארכת מועד (להלן - הבקשה) ובולי הכנסה לצורך פתיחת ההליך. בבקשה שהגיש טען בא-כוח המערערת כי הערעור הוגש באיחור, בשל מחלה בה לקתה עורכת הדין המטפלת בתיק.  עוד טען בא-כוח המערערת כי בשל עומס העבודה שהצטבר במשרדו לא היה סיפק בידו להכין את הערעור במועד וכי סיכויי הערעור גבוהים הם.

3.         הרשמת  דחתה בקשת המערערת להארכת מועד בנימוקים הבאים:

א.        אישורי המחלה שהומצאו על ידי המערערת מתייחסים לתקופה שמיום  17.10.2004 ועד יום 21.10.2004. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגש הערעור או בקשת להארכת מועד עד ליום 3.11.2004. לא זו אף זו. גם אם נבצר מעורכת הדין המטפלת בתיק להגיש את הערעור במועד, מאחר שהמערערת הייתה מיוצגת על ידי שני עורכי דין, יכול היה  עורך הדין השני לטפל בהגשת הערעור או בהגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ב.         עומס עבודה לא הוכר בפסיקה כ"טעם מיוחד" להארכת מועד.

4.         בערעור שהגישה חזרה המערערת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהשמיעה בבקשה והדגישה, כי הערעור נשלח באמצעות הדואר כבר ביום 25.10.2004. עוד טענה המערערת כי שומה היה על הרשמת ליתן דעתה לגישה הסלחנית בה נוקט בית הדין בשאלת קיומו של "טעם מיוחד".

5.         עיקר טענותיהם של המשיבים היו באלה : למרות שהערעור נשלח באמצעות הדואר באיחור של ארבעה ימים (ביום 25.10.2004), לא מצאה לנכון המערערת עד ליום 3.11.2004 להגיש בקשה להארכת מועד ; סיכוייה של המערערת לזכות בערעור נמוכים מאוד ; המדובר בהליך שהחל להתנהל כבר בשנת 1994 והגיע לסיומו רק בשנת 2004 בשל התנהלותה של המערערת.

6.         לפי האמור בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין לעבודה) המועד להגשת ערעור לבית הדין הארצי על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. מתוקף הוראתה של תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה ניתן להאריך את המועד האמור " מטעמים מיוחדים שיירשמו". על פי ההלכה הנוהגת בבית דין זה יש לפרש את הוראתה של תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה " מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה". אולם, גישה סלחנית זו של בית הדין תועיל למערער רק אם יעלה בידיו להוכיח כי " הסיבה לעיכוב מקורה לפחות בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" (דב"ע נג/95-9 אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה, 552, 557, להלן - פרשת גת).

7.         במקרה שלפנינו טענה המערערת כי בשל מחלה נבצר מעורכת הדין המטפלת בתיק להגיש את הערעור במועד. ואולם, מעיון בתעודות הרפואיות שצירפה המערערת עולה כי בתאריכים אלה סבלה עורכת הדין המטפלת בתיק מכאב גרון (sore throut). בנסיבות אלה, מתעורר ספק, האם אכן כדרישת הפסיקה  הוכחה קיומה של מחלה שמנעה מעורך הדין מלתפקד ולטפל בענייניו (ראה לעניין זה פרשת גת, עמ' 556). זאת ועוד. למרות שאישור המחלה שניתן לעורכת הדין פג ביום 21.10.2004, נשלח כתב הערעור באמצעות הדואר רק ביום 25.10.2004. בהקשר זה יש לציין, כי במקרה שלפנינו, לאחר שנשלח הערעור באמצעות הדואר לא טרח בא-כוח המערערת לברר, האם אכן הגיע דבר הדואר ליעדו, והאם אכן נפתח תיק ערעור. העובדה, כי לא נפתח תיק הערעור התבררה לבא כוח המערערת באקראי, רק לאחר פניית המזכירות אליו ביום 2.11.2004. מחדל זה עומד אף הוא לרועץ למערערת, עת נבחן קיומו של "טעם מיוחד".

8.         אף אין בידינו לקבל את טענת בא-כוח המערערת בדבר עומס עבודה רב במשרדו, שכן הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי עומס עבודה אינו בבחינת טעם מיוחד (בש"א 445/99 יצחק אורגד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ דינים עליון, כרך נה, 710 וגם ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח' פ"ד

נה(2), 904). במשרדו של בא-כוח המערערת, בו מועסקים שני עורכי דין, ראוי ליתן עדיפות להליכים שעל פי דין זמן קצוב להגשתם. די היה בעצם הגשת  הבקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור כדי להעניק למבקש נקודת זכות במאזן השיקולים.

9.         אומנם, צודק בא-כוח המערערת בטענתו, כי יש ומשקלם של מספר טעמים יחד יכול שיצטבר לכדי "טעם מיוחד", אף שכל אחד מהם כשלעצמו אינו נופל בגדר "טעם מיוחד", אולם, במקרה דנן לא נתקיימו הנסיבות המצדיקות להחיל כלל זה.

9.         עוד נציין, כי גם סיכויי הערעור, גם לו היה נשמע, לכאורה, אינם גבוהים.