פסק-דין בתיק עא 9287/06

לפנינו שלושה ערעורים על שני פסקי דין של בית הדין לשכירות (סגן הנשיא, כב' השופט י' שמעוני) שניתנו ביום 24.4.06.

בע"א 9287/06 מערערת המערערת על פסק דינו של בית הדין לשכירות בת"ש 136/01, על פיו דחה את תביעת המערערת לחיוב המשיבים בביצוע שיפוצים ותיקונים בסיסיים במבנה המלון, אותו שוכרת היא מאת המשיבים.

בע"א 9288/06 ובע"א 9303/06 מערערים שני הצדדים על פסק דינו של בית הדין בת"ש 101/01, בו דחה את תביעתם של המשיבים לקביעת דמי שכירות חופשיים, בהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבית עסק - אי-תחולת השיעורים המרביים וההפחתות), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), וקבע, כי " דמי השכירות המשולמים כיום יוותרו על כנם, כפי שנקבע בהסכמת הצדדים, היינו בסך של 200,000 $ לשנה".

לאחר שעיינו בעיקרי הטיעון ושמענו את טענות באי-כח הצדדים בפנינו, הגענו למסקנות הבאות:

בכל הנוגע לערעור המתייחס לקביעת בית הדין בנוגע לאי-חיוב המשיבים לבצע תיקונים במושכר, אנו סבורים כי אין ממש בערעור. צדק בית הדין בקובעו, כי חוות הדעת שהגישה המערערת בתמיכה לתביעה אינה עומדת בדרישות תקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל"א-1971. זאת ועוד, המדובר בחוות דעת שהוכנה כשנתיים לאחר שהמומחה ביקר במקום ולא היה בה כדי להוות ביסוס של ממש לתביעה.

אשר לערעורים שעניינם גובה דמי השכירות, נתחיל מן הקל אל הכבד. יש מקום לקבל את ערעור המערערת בכל הנוגע לטענה, כי לא היתה הסכמה בין המערערת לבין המשיבים שדמי השכירות יעמדו על הסך של 200,000$ לשנה. אכן, בשנת 2000 היתה הסכמה על התשלום האמור, ואולם הסכמה זו לא חרגה מאותה שנה ולא השתכללה לידי הסכם מחייב בין הצדדים בנוגע לגובה דמי השכירות בשנים שלאחר מכן. הדבר עולה באופן מפורש הן מחומר הראיות שעמד בפני בית הדין והן מהגיונם של דברים. כפי שנטען על ידי המערערת, לא יכולה היתה להיות הסכמה מצידה לשלם דמי שכירות ריאליים ללא הסכמה הדדית על ביצוע עבודות במושכר על ידי המשיבים. מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה בנושא העבודות, לא ניתן היה לקבוע כי הגיעו להסכמה בנוגע לתשלום דמי שכירות ריאליים.

אשר לערעור המשיבים בנוגע לגובה דמי השכירות, אנו סבורים כי יש לדחות את הערעור. המשיבים טענו בפני בית הדין לחלותה של תקנה 1(9) לתקנות, הקובעת כי ביחס ל" מלון שהמנהל כמשמעותו בצו הפיקוח והמצרכים ושירותים (בתי מלון), התשכ"ז-1967, קבע לו דרגה של שלושה כוכבים ומעלה", ניתן לקבוע דמי שכירות כלכליים חופשיים. בית הדין קבע, כי המשיבים לא הביאו את הראיה הטובה ביותר שניתן היה להביא להוכחת התנאי האמור, והיא תעודה של המנהל, כאמור לעיל, בדבר דירוג המלון בדרגה של שלושה כוכבים ומעלה. בלשונו של בית הדין: "בתקנות נקבע במפורש כי הן תחולנה על בית מלון אשר נקבע על ידי המנהל כי הינו בדרגה של שלושה כוכבים ומעלה. לא הובאה בפניי כל הוכחה לקביעה מעין זו שקבע המנהל ביחס למלון הקיים במושכר, והדבר פועל לטובת המשיבה. הוכחה מעין זו היה בכוחה ליישב באופן מוחלט וחד משמעי את המחלוקת בנקודה זו בין בעלי הדין...". ואולם, בית הדין עצמו מציין בהמשך פסק הדין כי דירוג המלונות לפי כוכבים בוטל וכי משרד התיירות קובע מעת לעת תקנים פיזיים לתכנון ולסיווג מתקני אירוח תיירותיים, אשר מגדירים את אמצעי האחסון התיירותי לסוגיהם כפי שהם מוכרים על ידי משרד התיירות. מכאן, כי היה על המשיבים להביא ראיות לכך כי על אף ביטול שיטת הכוכבים, עומד המלון בקריטריונים שקבע משרד התיירות השקולים למלון בדרגת שלושה כוכבים ומעלה על פי הסיווג הקודם. דא עקא, המשיבים לא עשו כן וסמכו את התביעה אך על העובדה כי מחוץ למלון מתנוסס שלט שהמדובר במלון של ארבעה כוכבים. בכך לא סגי. מחדלם העיקרי של המשיבים, אפוא, איננו באי הבאת עדות בדבר מספר הכוכבים שקיבל המלון, אלא באי הבאת עדות בדבר סיווגו של המלון על פי הקריטריונים הנוהגים עתה, באופן שיענה על דרישת תקנה 1(9) לתקנות, אשר על אף ביטול שיטת הכוכבים ממשיכה לעשות שימוש במונח זה. המסקנה היא, כי בדין דחתה הערכאה הראשונה את התביעה לשחרור הנכס מתקרת השיעורים המירביים, בשל כך שלא הוכח התנאי הקבוע בתקנה 1(9) לתקנות.

התוצאה הסופית היא, אפוא, כי ערעור המערערת בע"א 9287/06 מתקבל; ערעורה בע"א 9303/06 נדחה; ערעור המשיבים בע"א 9288/06 נדחה. בנסיבות העניין לא ראינו מקום לעשות צו להוצאות. הפיקדונות יושבו למפקידים באמצעות באי-כוחם.

ניתן היום, ט"ז בחשון תשס"ז (7 בנובמבר 2006), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: