פסק-דין בתיק עא 4911/07

השופט יצחק עמית :

הורתו של פסק הדין שבפנינו בעסקת רכישת דירה בשנת 1987, ונעשה כמיטב יכולתנו לקצר בתיאור האירועים שהביאו את הצדדים בחלוף 21 שנה לפתחו של בית משפט זה.

1.         המערערים רכשו דירה מהמשיבים בשנת 1987. המשיבים לא קיבלו פטור מתשלום מס שבח בגין מכירת הדירה ולא שילמו את מס השבח שהושת עליהם, מה שעיכב את העברת הזכויות בדירה על שם המערערים.

המערערים הגישו תביעה כנגד המשיבים (ת"א 5075/90 בבית משפט השלום בנהריה) ובה עתרו לחייב את המשיבים לסלק את חובם למס שבח ולשלם להם פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם הרכישה.

ביום 10.5.92 ניתן פסק דין בתביעה, בו נקבע כי " אין מחלוקת שהנתבעים (המשיבים - י.ע.) חייבים כלפי התובע לשלם מס שבח עפ"י ההסכם ביניהם. מאחר והענין בהליכי ערעור אינני יכול לפסוק סכום קצוב. אך הנני מצהיר שהנתבעים מחוייבים לשלם מס שבח תוך 30 יום מיום החלטתה של ועדת מס שבח בראשות כב' השופט בכור, שתחייב אותם, אם תחייב אותם". בהמשך, דחה בית המשפט את התביעה לפיצוי מוסכם לאור הנסיבות ופסק לתובעים הוצאות משפט (אגרה) וכן שכ"ט בסך 1,000 ש"ח בצרוף מע"מ (להלן: " פסק הדין").

ביום 29.4.93 הפקידו המערערים ערבות לזכות רשויות מס שבח, בסך 34,601 ש"ח להבטחת תשלום מס השבח של המשיבים, על מנת שיתאפשר להם לקבל אישור להעברת הדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. כנגד הערבות הנ"ל ניתן למערערים  האישור המבוקש והדירה נרשמה על שמם ביום 6.5.93, כחלוף שש שנים מיום רכישת הדירה.

ביום 10.5.93 ניתנה החלטת ועדת מס שבח שדחתה את ערר המשיבים.

המערערים פתחו  ביום 29.7.93 תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבים לביצוע פסק הדין. בעת פתיחת התיק, נקבו המערערים בחוב פסוק בסכום של 36,098 ש"ח, כסכום החוב למס שבח, וזאת בנוסף לסכום של 1,000 ש"ח בצרוף מע"מ + אגרת בית משפט שנפסקו לזכותם במפורש בפסק הדין.

ביום 9.11.93 סילקו המשיבים את חובם למס שבח, ובעקבות זאת, הופחת ביום 21.4.94 מתיק ההוצל"פ הסך הנ"ל של 36,098 ש"ח. בעקבות הפחתת הסכום, עמד החוב בתיק ההוצל"פ על סך של 10,910 ש"ח. חוב זה נפרע בשלמותו ע"י המשיבים בחמישה תשלומים במהלך החודשים מאי - ספטמבר 1994, בסכום כולל של 11,000 ש"ח.

תם המסך על המערכה ראשונה, והקורא יכול היה לסבור כי בכך נסתיימה הפרשה. אך כפי שנראה להלן, לא ינום ולא ישן תיק ההוצאה לפועל.

2.         בחודש מאי 2002, בשל טעות שמקורה ככל הנראה במשרדו של עו"ד דורון רז או של עו"ד לביא, שייצגו את המערערים בשלבים שונים, נדהמו המשיבים לקבל פניה של ההוצאה לפועל לחקירת יכולת בתיק ההוצאה לפועל. המשיבים טענו טענת "פרעתי", שנתקבלה ע"י ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 26.2.2003.

לא למותר לציין כי עוד קודם למתן החלטה זו הודיע עו"ד דורון רז לתיק ההוצל"פ כי " אם נפתח התיק בטעות ע"י משרדי - למרות שאיני מוצא בתיקי סימוכין לכך - הרי שנפתח בטעות וכך הובהר לגב' הראל כשהתקשרה...בכל מקרה לא היה מקום להגשת הבקשה בטענת 'פרעתי' משאושר לחייבת כי לא...(מילה לא ברורה - י.ע.) פעילות כלשהיא וכי תיק משרדי בנדון סגור זה מכבר". בדיון שנערך בטענת "פרעתי" לא התייצבו לדיון עו"ד רז או עו"ד לביא, באי כוחם של המערערים.

בהחלטתו מיום 26.2.03 התייחס ראש ההוצאה לפועל לתיק ההוצל"פ שנפתח בשעתו בשנת 1994. וכך נכתב בהחלטה:

" עיינתי בפתיחת התיק, ואכן הבקשה לביצוע פסק הדין איננה נכונה. שולב לתוכה חיוב שלא נקבע בפסק הדין בסך של 36,098 ש"ח ללא כל ביסוס. הוספת פריט זה במסגרת תיק ההוצל"פ, גורמת בצורה מיידית ואף ללא החלטה, אלא כדבר המובנה בתוך מערכת המחשוב להוספת שכ"ט עו"ד ואגרה, כנגזר מסכום החוב. לכן נפסק במסגרת תיק ההוצל"פ סך של 354 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 4,032 ש"ח בערכים של 20.9.93".

בסיפא להחלטתו, חייב ראש ההוצאה לפועל את המערערים בשכ"ט המשיבים בסך 2,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ.

3.         ויהי לאחר הדברים האלה, הגישו המשיבים ביום 13.4.2003 תביעתם בבית המשפט דלמטה וטענו כי הם זכאים להשבת סכומים שנגבו ביתר, עקב פתיחת תיק ההוצל"פ על סכום הגבוה ממה שנפסק בפסק הדין.

המערערים עתרו לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המערערים, המשיבים שילמו במהלך התקופה 5/94 - 9/94 סכום כולל של 11,000 ש"ח בחמישה תשלומים, מכאן, שהתביעה התיישנה בחודש 9/01, ואילו התביעה הוגשה ביום 13.4.03, למעלה משנה וחצי לאחר תום תקופת ההתיישנות.

הטענה נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 18.12.05. בהחלטתו, קבע בית משפט כי אין להאריך תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. כן דחה את הטענה לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואת הטענה כי יש לראות את המערערים כנאמנים על כספם של המשיבים, כך שעילת התביעה נצמחת רק עם הפרת הנאמנות. עם זאת, רווח והצלה למשיבים מצא בית משפט קמא בהוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובעת כלהלן: " היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה"

בית משפט קמא עמד על כך, כי להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הידיעה הנדרשת לגבי התרמית היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית - ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פד"י מג(4) 861, 870 (1989); ע"א 9800/01 שאליאן נ' אפרמיאן, פד"י נח(4) 389 (2004); ע"א 590/84 פינס נ' אמת שיפוט, חברה לבנין ופיתוח בע"מ (בפירוק מרצון) (ניתן ביוום 15.7.86). מכאן מסקנת בית משפט כי " משהוסיפו המבקשים לתיק ההוצאה לפועל סכומים שלא היו חלק מפסק הדין, ובכך הגדילו את סכום החיוב, פעלו לכאורה בדרך של תרמית. עמדתם של המשיבים כי נודע להם על תרמית זו רק במאי 2002 לא נסתרה. לפיכך יחל מרוץ ההתיישנות ממאי 2002". (הדגשה שלי - י.ע.)