פסק-דין בתיק עא 4808/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת חנה לפין-הראל) מיום 19.7.07 בת"א 21236/04.

1.         נקדים ונציין, כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אם כי בית משפט קמא מצא להרחיב ולנמק את פסק הדין.

פסק הדין נסב על עבודות אלומיניום שבוצעו על ידי המערערים בבית שנבנה על ידי המשיבים במשותף ברח' ציפר 7 בקרית חיים (להלן: " הבית"). המשיבים טענו לליקויים בביצוע העבודות, ומנגד, טענו המערערים שהם זכאים לתוספת תשלום בגין שינויים ותוספות.

בית משפט קמא מינה בהסכמת הצדדים מומחה מטעמו על מנת שיבחן את טענות הצדדים. המומחה, מר יורם מרון, בחן בחוות דעתו את דרישות המערערים לתוספת מחיר ואת טענות המשיבים לליקויים בביצוע העבודות, וקבע את סכומי הליקויים בכל אחת מדירות המשיבים (סכומים של 7,000 ש"ח - 8,000 ש"ח לכל משפחה) וכן זיכוי בסך 22,375 ש"ח עבור מספר פריטים בהם לא בוצעה עבודה משולבת בעץ/אלומיניום, אלא באלומיניום בלבד.

חוות דעתו של המומחה אומצה על ידי בית משפט קמא פסק דינו. בנוסף, חייב בית משפט קמא את המערערים בסך של 35,000ש"ח, כאשר סכום זה כולל חלק מהסכום שהמשיבים שילמו ביתר, פיצוי בגין ליקוי ברכוש המשותף ופיצוי בגין עגמת נפש. על כך הוסיף בית משפט קמא שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 20% מסך כל התשלומים הנ"ל.

            הערעור דכאן מתמקד בשתי טענות, ונעמוד על כל אחת מהן בנפרד.

2.         טענתם הראשונה של המערערים נסבה על הסכום שנפסק לחובתם. לטענתם, היה על בית משפט קמא להפחית מסכום פסק הדין את הסך של 30,965 ש"ח, כפי שפורט על ידם בסעיפים 16 ו-45 לסיכומיהם.

דין הטענה להדחות.

ראשית, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה.

שנית - ומבלי להידרש להנמקה בעמ' 6 לפסק דינו של בית משפט קמא - המומחה מטעם בית המשפט לקח בחשבון את כל טענות הצדדים, כולל הטענה כי יש לחייב את המשיבים בסכום הנ"ל. אין צורך להכביר מילים לגבי מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט, על אחת כמה וכמה, כאשר המומחה התמנה בהסכמה, כמו במקרה דנן, וראה תקנה 130 (ב) ו-(ג) בנוסחה דהיום, לאחר תיקון תשס"ה.

ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002):

" משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." .

עוד על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט ראה, בין היתר - ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 (1985); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779 (1990); ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1991); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, (ניתן ביום 23.4.1990); ע"פ 131/01 מ"י נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, (ניתן ביום 28.2.2005).

סופו של דבר, שאין מקום לערעור על הסכום שנפסק. 

3.         עיקרו של הערעור התמקד בטענה שבית המשפט שגה בכך שחייב גם את המערער מס' 2 באופן אישי, ללא עילה בדין.

דין הטענה להדחות. הצדדים סברו וקיבלו עליהם כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א. במסגרת שיקולי בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, רשאי בית המשפט להביא גם שיקולי מוסר, צדק והגינות, ורשאי הוא לפסוק הן לדין והן לפשרה - ראה, לדוגמה, ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999). ובקיצור, רשאי בית המשפט להתחשב בדין המהותי ורשאי הוא להתחשב בשיקולים של צדק.

למעלה מן הצורך אציין כי הטלת אחריות אישית על המערער 2 מעוגנת גם בדין, והמשיבים עתרו לחייב אותו באופן אישי כאמור בסעיף 34א' לכתב התביעה: " התובעים יטענו כי ההתקשרות נערכה עם הנתבע אישית אשר הציג עצמו כמנהל חברה ואף ניהל את כל ההתקשרות עם מסמכי הנתבעת מס' 1 ואולם מתברר כי הוא פעל אך בשם חברות אחרות (יאנג-אלום) ולמעשה תמרן את ההתקשרות על פי נוחותו וצרכיו ומכאן שיש לראותו כמי שהתחייב אישית בעיסקה כאן".

המערער 2 הוא הרוח החיה במערערת מס' 1, שהיא חברה משפחתית, הוא גם הרוח החיה מאחורי מספר חברות שהוקמו על ידו ועיסוקן בתחום עבודות האלומיניום, ונראה שהיה מקום לחייבו באופן אישי גם מן הדין. ודוק: אין מדובר בהרמת מסך או בערבות אישית של המערער מס' 2, אלא בחיובו באופן אישי.

על ההבחנה בין הרמת מסך להטלת אחריות אישית ראה, לדוגמה, ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח' פ"ד לה(4) 253 (1981); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מח(5) 661 (1994). להטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד ראה, לדוגמא, ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו, פד"י לז(4) 673 (1983); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח   (2) 53 (2003); וחוות דעתו של הנשיא ברק בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, (ניתן ביום 16.10.2005). על הרמת מסך, ראה בהרחבה בחוות דעתו של השופט רובינשטיין בע"א 10582/02 הנ"ל.