פסק-דין בתיק עא 4771/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת בטינה טאובר) שניתן ביום 17.6.07 בת"א 18517/03 + ת"א 18518/03.

1.         ביום 16.10.02 נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך על העיר חיפה. כתוצאה מהגשמים העזים הוצפו חלקים שונים של הבית המשותף ברח' יפה נוף 101 בחיפה (להלן: " הבית המשותף") ונגרמו נזקים למעלית בבית המשותף ולמספר דירות.

שני דיירים בבית המשותף, שהם המערערים 1-2, הגישו בנפרד שתי תביעות ע"ס 26,590 ש"ח כל אחת בבית משפט לתביעות קטנות. התביעות אוחדו והועברו לבית משפט קמא. לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורפו כל בעלי הדירות בבית המשותף (מערערים 3-19) וסכום התביעה הוגדל.

המערערים טענו כי המשיבה (להלן: " העיריה") אחראית לחדירת מי הגשמים לבית המשותף בשל כשלים בתשתית מערכת הניקוז העירונית שבאחריותה. בית משפט קמא בחן את חומר הראיות והגיע למסקנה כי העיריה לא דאגה לפנות שיירי חומרי בנין משטח ציבורי סמוך שבחזקתה, וערימות החול שנותרו בשטח נסחפו לעבר הבית המשותף. העיריה גם לא הבחינה כי שוחת הניקוז היחידה שהותקנה בסמוך לבית המשותף היתה חסומה בבטון ובשל כך לא קלטה את הנגר העילי שגלש לעבר הבית המשותף. כן נקבע כי מערכת הניקוז שהקימה העיריה היתה לקויה ביסודה, מאחר שחסרו שוחות ניקוז, קוי ניקוז, שיפועים נכונים, אבני שפה, קיר הפרדה וכיוצ"ב.

בית משפט קמא דחה את טענת העיריה ל"כוח עליון" ודחה את הטענה כי שביתת עובדי התברואה בתקופה הרלוונטית  תרמה או גרמה לאירוע. על רקע מחדלי העיריה כמתואר לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי העיריה התרשלה כלפי המערערים ועליה לשאת בנזקם, וזאת בהסתמך על פסק הדין בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 25.5.06).

עם זאת, מצא בית משפט קמא לחייב את המערערים ברשלנות תורמת בשיעור של 20% וזאת משורה של טעמים: המערערים קבעו את ברירת המחדל של המעלית בקומת הקרקע, למרות שידעו כי המבנה ופיר המעלית נמוכים מפני הכביש. בנוסף, הציבו המערערים בתוך פיר המעלית כדי חרס גדולים בהם הניחו עציצים מלאי אדמה וצמחיה, שנשברו במהלך האירוע ושתכולתם נשפכה בתוך חלל הפיר. המערערים לא התריעו בפני העיריה על ערימת חומרי הבניה שבסמוך לבית המשותף, למרות שהמערער מס' 1 הוא מהנדס ביוב וניקוז שמתמצא בנושא. ולא רק זאת, אלא שביום האירוע, המערער 1, נציג ועד הבית, היה עסוק בצילום אירוע ההצפה אך לא טרח לצמצם את הנזק בלחיצת כפתור להעלאת  המעלית לקומה גבוהה יותר, על מנת להציל את תא המעלית מנזקי ההצפה.

סופו של דבר, שבית משפט קמא הכיר במלוא הנזק שנגרם למעלית בסכום של 23,760 ש"ח; ובהוצאות בגין עבודות נקיון בסכום של 600 ש"ח (בהעדר קבלות עבור הוצאה גבוהה יותר כפי שנטען ע"י המערערים). בית משפט קמא לא פסק פצוי עבור כדי החרס ועציצי הנוי, משלא המציאו המערערים אסמכתאות לגבי עלותם. כן נפסק לזכות המערערים 1-2 סכום ההשתתפות העצמית שנוכה מתגמולי הביטוח שקיבלו מהמבטחות של דירותיהם, וסכום של 1,181 ש"ח לכל אחד מהם, כפיצוי בגין נזק ממוני (לאחר הפחתת הרשלנות התורמת).

בית משפט קמא לא מצא לפסוק למערערים האחרים פיצוי בגין עגמת נפש, טרחה ואבדן זמן, משלא הוגשו תצהירים מטעמם.

על פסק דין זה נסב הערעור שבפני בו תקפו המערערים כל תג ותג בפסק הדין. נבחן להלן כל אחת מהטענות.

3.         קביעת "אשם תורם" של המערערים.

לטענת המערערים, הם לא היו יכולים ולא היו צריכים לצפות את האירוע נשוא התביעה, ולמיצער, רשלנותה של העיריה היתה חמורה ומכרעת באופן שביטלה כל אשם או רשלנות מצד המערערים, אם בכלל.

אומר בקצרה כי דין הטענה להדחות.

אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באופן חלוקת האחריות, לרבות ייחוס אשם תורם. לעניין זה, ראה סעיף 49 לפסק דינה של השופטת חיות בפרשת מנורה לעיל, שם נאמר (הדגשה שלי - י.ע.):

" חלוקת אחריות זו באחוזים ובסכומים מוחלטים המביאים בחשבון אשם תורם בשיעור 20% שיוחס למבוטחים, פורטה בסעיפים 189 ו-190 לפסק הדין וקביעות אלה מקובלות עלי אף הן. הלכה היא כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מן העדים ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם..."

קשה להלום כי מצד אחד יטענו המערערים שהם לא יכולים היו לצפות את האירוע, ומנגד, שהיה על העיריה לצפות את האירוע. המערערים מתגוררים בבית המשותף ומכירים היטב את השטח, המערערים ידעו כי פיר המעלית נמוך ממפלס הכביש, כך שהיו יכולים לצפות, שמא אף טוב יותר מהעיריה, כי הבית המשותף "מועד לפורענות". המערערים גם לא טרחו להרים טלפון למוקד 106 של העיריה כדי להתלונן על ערימות חומרי הבניה בסמוך לבית המשותף.

המערער 2 אינו הדיוט ועל רקע השכלתו ומנסיונו האישי כמהנדס אינסטלציה, יכול היה לצפות כי בעת הצפה המעלית תינזק. התובעים שינו בעבר את ברירת המחדל של המעלית מספר פעמים, אך בסופו של יום החליטו שלא לתכנת את המעלית כך שברירת המחדל תהיה גבוהה מקומה אפס. לכך יש להוסיף, שבעת האירוע יכול היה המערער להפסיק לצלם למשך מספר שניות ולהיכבד ולהעלות את המעלית לקומה גבוהה יותר על מנת לצמצם את הנזק. לא נעלם מעיני כי לטענתו, המדובר היה באירוע פתאומי וכאשר ניסה לזמן את המעלית היא כבר היתה שקועה במים שהציפו אותה. אלא שמדובר בממצא עובדתי שנקבע על ידי בית משפט קמא, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא.

לאור כל זאת, דומני שבית משפט קמא עשה חסד עם המערערים בכך שהעמיד את רשלנותם התורמת על 20% בלבד ואני דוחה ערעורם בנקודה זו.

4.         המערערים הלינו על כך שבית משפט קמא לא פסק פיצוי מלא בגין עבודות הנקיון ובגין הכדים ועציצי הנוי ולו על דרך האומדנא.

איני רואה להתערב בכך, מאחר שמדובר בפריטים שניתנים להוכחה בדרך הרגילה.