פסק-דין בתיק עא 3920/04

א.        ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בנתניה מיום  (כב' הרשמת י' אונגר-ביטון), אשר קיבלה את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי" והורתה על סגירת תיק ההוצל"פ שניהל המערער כנגד המשיבה.

ב.         עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

ביום 18.12.2000 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד"ר א' צ' בן זימרה) פסק דין לפיו חוייבה המשיבה בתשלום פיצויי הפקעה למערער, בניכוי 40% משווי הקרקע המופקעת. לפיכך, חוייבה המשיבה בתשלום סכום בשקלים שווה ערך ל-68,205 דולר, לפי שערו היציג ביום התשלום, בתוספת אגרת התביעה (נומינאלית). כן חויבה המשיבה בהשבת הוצאות השמאי צמודות למדד, ממועד הוצאתן ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ביום 12.6.2001 קבע בית המשפט העליון, בע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' הולצמן, פד"י נה (4) 629 (להלן: " הלכת הולצמן"), כי יש לסטות מהלכת פייצר (ע"א 377/79 אדית פייצר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ר"ג ואח' פד"י ל"ה(3) 645) לפיה, כאמור, יש לנכות 40% משווי הקרקע המופקעת, בקביעת פיצויי הפקעה. על פי הלכת הולצמן נקבע כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הקרקע המופקעת, על שווי מלוא החלקות המופקעות.

ברוח הלכת הולצמן, ניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 13.9.2001, החלטה, שהינה למעשה, פסק דין משלים, אשר בו נקבע כי:

            " 3. ביום 12.6.01 החליט בית המשפט העליון בערעורים הנ"ל כי דין הלכת פייזר להתבטל, כנוגד את הוראות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן זכאי בעל הקרקע, שכל חלקתו הופקעה, לפיצוי מלא ללא ניכוי.

            לאור החלטה זו, פנו המבקשים למשיבה לשלם את יתר הפיצוי, אך זו לא השיבה ומשהוגשה הבקשה במסגרת הליך זה טענה המשיבה כי לא ניתן להשלים את פסק הדין שכן לא ניתן כפסק דין חלקי, ושינוי בפסק הדין כיום 'יהיה בו לקפח - ללא תקנה - את זכויותיה של המשיבה משלא תוכל לערער עוד על פסק הדין, ככל שהוא נוגע להחלטה לשום את הקרקע על בסיס התב"ע שחלה בעבר (תכנית קנדל)', כאמור בסע' 13 לתגובת המשיבה.

            4. עמדת המשיבה לא מקובלת עלי, שכן ברור מהסכמת הצדדים הנ"ל ומהאמור בסעיף 2א2 לפסק-הדין, שפסק-הדין הוא למעשה פסק-דין חלקי, שיש להשלימו לאחר הכרעת בית המשפט העליון בערעורים הנ"ל.

            עמדת המשיבה אינה מתיישבת עם אמות ההגינות והיושר, שכן מובן הוא שעם השלמת פסק-הדין לצדדים זכות לערער על פסק-הדין בסופו, ולכן לא נפגעת כל זכות של המשיבה.

            אי לכך, המשיבה תשלם למבקשים, באמצעות המבקש 1, פיצוי בגין הפקעה כאמור בפסק הדין סך השווה ל-113,675$ (במקום 68,205$ בפסק הדין) לפי השער היציג ביום התשלום, בצירוף אגרת התביעה החלה על הסכום הנ"ל, כאשר בהפרש שבין האגרה הנ"ל והאגרה ששולמה (אם ישנו), ישאו המבקשים, בצירוף עלות חוות דעתו של השמאי ע' מלר, צמודה למדד מיום תשלומה וכן תשלם המשיבה למבקשים 50,000 ש"ח + מע"מ ושכ"ט עו"ד צמוד למדד ונושא ריבית מ-18.12.00.

            בכפוף לאמור לעיל, כל יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם.

            המשיבה תשלם למבקשים על חשבון שכר טרחת עו"ד בגין הליך זה סך 10,000 ש"ח + מע"מ, צמוד למדד ונושא ריבית מהיום.

            אם דרושה פסיקתא לחיובי התשלומים הנ"ל, המבקשים יכינו נוסח לחתימה."

            (סעיפים 3-4 להחלטה מיום 13.09.01 בבש"א 7771/01).

ביום 23.10.2001 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין בעניינם של הצדדים, אשר לא צורף על ידי מי מהצדדים לערעור, וככל הנראה, אין לו השלכה על ענייננו.

מכל מקום, ביום 18.12.2002 דחה בית המשפט העליון את ערעור המשיבה, על פסק הדין מיום 23.10.2001, בקובעו:

"פרקליט המערערת הודיע לנו - ובדין עשה כן - שהוא חוזר בו מהערעור; הוא אמר לנו שבדעתו להגיש לרשם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין המקורי מיום ‎18.12.00. לגבי סיכויי בקשה זו אין אנו מחווים דעה. לפיכך אנו דוחים את הערעור.

לא היה מקום כבר מלכתחילה להגשת ערעור זה ולטענות שנטענו על ידי המערערת שלא היו ראויות להיטען על ידי רשות מקומית. רק משום שהמערערת חזרה בה מערעורה, לאחר שמיעת הערותינו אנו מחליטים לחייב את המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך -.20,000 ש"ח בלבד.

 (ע"א 9468/01, נספח "א1" למוצג "ח" אשר צורף לתצהיר ב"כ המערער, מיום 27.7.2005).