פסק-דין בתיק עא 3682/06

ערעור על החלטת כב' הרשם שמואל ברוך בבש"א 20072/06 (ת.א. 1874/06) מיום 20.11.06, לפיה עוכבו ההליכים בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה, בנימוק של "הליך תלוי ועומד".

1. הרקע

בתאריך 30.03.04 הגישה המשיבה תביעה לתשלום כ- 11,000,000 ש"ח נגד המערערת (ת.א. 1504/04). בתאריך 11.07.06 הגישה המערערת תביעה בסך של כ- 21,500,000 ש"ח נגד המשיבה (ת.א. 1874/06). יסודן של התביעות בהסכם שנכרת בין הצדדים בתאריך 28.08.1996. בהסכם קיבלה עליה המשיבה להעניק שירותי ייעוץ, תיאום, פיקוח וניהול פרויקט הקמתו של בניין המשרדים הראשי של המערערת בחיפה, שעלותו מוערכת במאות מיליוני דולרים.

בכתב תביעתה של המשיבה (להלן: "התביעה הראשונה") נטען, כי המערערת הפרה את ההסכם, והסעד שנתבע הוא תשלום שכר הטרחה ופיצוי בגין פגיעה במוניטין. בכתב הגנתה טענה המערערת כי המשיבה התרשלה בביצוע התחייבויותיה תוך הסבת נזקים כבדים. כתב ההגנה הוגש בתאריך 27.08.04 ותצהירי העדות הראשית הוגשו בתאריך 09.07.06. בהמשך לטענות שפורטו בכתב ההגנה והתצהירים, הגישה המערערת את תביעתה (להלן: "התביעה השנייה"), שעניינה הנזקים, שעל פי הנטען, הסבה לה המשיבה.

בתאריך 25.09.06 הגישה המשיבה בקשה לעכב את ההליכים בתביעה השנייה לאור קיומו של הליך תלוי ועומד בין הצדדים- התביעה הראשונה. בתאריך 20.11.06 קיבל כב' הרשם את בקשת המשיבה. מפאת חשיבות העניין אביא את ההחלטה במלואה:

"המבקשת (המשיבה, ש.ד.) עותרת להורות על עיכוב הליכים לאור קיומו של הליך תלוי ועומד בין הצדדים, ת.א. 1504/04, המצוי בשלב התחלתי של ניהול ההוכחות, בפני כב' השופט מגן אלטוביה, שאין חולק על כך שהוא עוסק באותו סכסוך בדיוק. בכתב התביעה הנוכחי, נטענו טענות הדומות להפליא, מהותית וטרמינולוגית, לאלו שנטענו בכתב ההגנה שהגישה המשיבה בת.א. 1504/04 (המערערת, ש.ד.) (נספחים ב', ו-ח לבקשה). בהחלטתי בדיון מיום 16.10.05 בת.א. 1504/04 קבעתי כי אם המשיבה מתכוונת להגיש תביעה כנגד המבקשת עליה לעשות כן בעת הקרובה.

התביעה הנוכחית, כידוע, הוגשה ביום 11.7.06.

אין ספק כי השיהוי בהגשת התביעה יהא אשר יהא הגורם לו, אינו תקין, בלשון המעטה.

המשיבה ישבה בחיבוק ידיים עת ארוכה אף שלאורך הדרך טענה טענות לנזקים, ואני לא מצאתי הסבר שיניח את הדעת להתנהלות תמוהה, בלשון המעטה, זו, למעט אולי רצון להאריך את הדיון.

המשמעות האופרטיבית של החלטה לאיחוד הדיונים בעת הזאת, תהיה עיכוב משמעותי בשמיעת תביעת המבקשת, לאחר שהוגשו בה הראיות ולאחר שהמשיבה הותרתה שעליה לשנס מותניים.

לפיכך, אני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה זו, עד להכרעה בת.א. 1504/04.

המשיבה תשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוספת ריבית והצמדה מהיום".

להשלמת התמונה יוער, כי בפני כב' השופט מגן אלטוביה תלויה בקשת המערערת לאיחוד הדיון בתובענות.

2. טענות הצדדים

א. טענות המערערת

לטענת המערערת, כב' הרשם לא התייחס בהחלטתו לנימוקים הרבים שהעלתה בתשובתה לבקשת המשיבה לעיכוב ההליכים. לשיטתה, החלטת כב' הרשם הסתמכה בעיקרה על שתי קביעות: האחת, כי התביעה הראשונה נמצאת בשלב ניהול ההוכחות; השנייה, כי המערערת השתהתה בהגשת תביעתה. כפועל יוצא מנתונים אלה נעתר כב' הרשם לבקשה לעיכוב ההליכים בתביעה השנייה, והמערערת סבורה כי מסקנתו שגויה.

המערערת טוענת כי סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב הליכים הינה סמכות שבשיקול דעת, המופעלת בהתאם למבחן מצטבר כפול, לפיו על הנתבע להוכיח שהמשכת התביעה תגרום לו עוול, וכן שהפסקתה לא תגרום לתובע עוול (בעניין זה מפנה המערערת לע"א 334/57 חכמוב נ' שמידט, פ"ד יב 59, להלן: "פסק הדין בעניין חכמוב"). המערערת גורסת כי המשיבה לא עמדה בנטל זה, שכן טענותיה נטענו באופן כללי ללא תשתית עובדתית.

מוסיפה וטוענת המערערת כי אפילו ייגרם למשיבה נזק מאיחוד הדיון בתביעות, אין הוא שקול ליעילות שתושג עקב כך (בהקשר זה מפנה המערערת לרע"א 346/06 חזאן ואח' נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, להלן: "פסק הדין בעניין חזאן"). המערערת מדגישה כי תביעתה לא באה להכביד על המשיבה, אלא מדובר בתביעה לגיטימית, שהיקף המחלוקת והסעדים הנתבעים בגדרה רחבים מאלו שבתביעת המשיבה. אשר על כן, עיכוב הדיון בנסיבות העניין לא ייתר את הדיון בתביעה השנייה, אלא רק יוביל לדיון בלתי ממצה בתביעה הראשונה.

כן נטען, כי קיים שוני ניכר בין כתב ההגנה בתביעה הראשונה לבין התביעה השנייה. המערערת מסבירה כי שוני זה בא לביטוי בעיקר בפרקים המפרטים את נזקיה. המערערת מדגישה כי עמלה על גיבושם של פרקים אלו בכל התקופה מאז הוגש כתב ההגנה בתביעה הראשונה ועד להגשת התביעה השנייה, ולפיכך שגה כב' הרשם בקביעתו כי "ישבה בחיבוק ידיים עת ארוכה".

עוד טוענת המערערת, כי שגה כב' הרשם בקביעתו לפיה התביעה הראשונה נמצאת "בשלב התחלתי של ניהול הוכחות" ובמסקנתו כי " המשמעות האופרטיבית של החלטה לאיחוד הדיונים בעת הזאת, תהיה עיכוב משמעותי בשמיעת תביעת המבקשת (המשיבה כאן, ש.ד.) ". לטענת המערערת, לנוכח העובדה שעד היום התקיימו בתביעה הראשונה ישיבות קדם משפט בלבד, ולנוכח קביעת מועדי ההוכחות בתביעה הראשונה לחודשים דצמבר 2007 וינואר 2008, ברור כי קביעתו של כב' הרשם אינה עולה בקנה אחד עם המצב העובדתי. המערערת סבורה כי מסקנתו של כב' הרשם מוטעית אף היא, שכן פרק הזמן שנותר יספיק להשלמת ההליכים המקדמיים בתביעה השנייה. מכל מקום, לטענת המערערת, עיכוב העלול להיווצר בניהול התובענה הראשונה בעקבות איחוד הדיון, מתגמד לנוכח האלטרנטיבות: ניהול ההליכים במקביל או עיכוב ההליכים בתביעה השנייה. לפיכך, סבורה המערערת כי צריך היה להינתן משקל הולם לכך שהסעד המתאים בנסיבות אלו הינו איחוד הדיון ולעובדה שתלויה ועומדת בבית המשפט בקשה בעניין זה.

טענה נוספת שהעלתה המערערת היא כי "קביעתו של כב' הרשם מצמצמת באופן קיצוני את זכות הגישה החוקתית לבתי משפט, והופכת את ההליך האזרחי ל'מרוץ סמכויות', שבו די בכך שצד אחד 'מקדים' את זולתו בהגשת התובענה, כדי להביא לעיכוב התובענה המאוחרת". המערערת אף הביעה חשש כי עיכוב ההליכים ישפיע על סיכוייה להיפרע את נזקיה, וכן הדגישה את חומרתה של תוצאה זו, לנוכח העובדה שהינה אמונה על כספי ציבור. לבסוף, הלינה המערערת על שטענות מקדמיות שהעלתה לסילוקה על הסף של הבקשה לעיכוב הליכים, לא זכו להתייחסות.

ב. טענות המשיבה

המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטת כב' הרשם, וסבורה כי אין לתת פרס למערערת שהשתהתה בהגשת תביעתה.

כן מדגישה המשיבה כי כתב תביעתה של המערערת זהה ברובו המכריע להגנתה, ואין כל הסבר לעובדה שהתביעה השנייה הוגשה בחלוף כשנתיים, מלבד רצונה של המערערת לסרבל את ההליך. חיזוק נוסף לגישתה זו מוצאת המשיבה בעובדה שאף הבקשה לאיחוד הדיון הוגשה, לטענתה, כחמישה חודשים לאחר הגשת תביעתה.

המשיבה מבהירה כי בתביעתה הושלמו כל ההליכים המקדמיים ונקבעו מועדים להוכחות. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה כי ראוי שתביעתה, שהוגשה לפני כשלוש שנים, תתברר במועד שנקבע, ועל כן אין לקבל את עמדת המערערת התומכת באיחוד הדיון. באשר לעיכוב העלול להיגרם כתוצאה מאיחוד הדיון, מציינת המשיבה כי כתב התביעה מעלה טענות המתייחסות לעבודות של קבלני משנה באתר ומשכך יחייב הדבר הגשת הודעות לצד שלישי לשורה של מבצעים.

לטענת המשיבה, בירור התביעה הראשונה עשוי לייתר את בירור התביעה השנייה, שכן יש זהות בין טענות ההגנה של המערערת (בתביעה הראשונה), לבין עילות תביעתה (בתביעה השנייה). מכאן שאם תדחנה טענותיה של המערערת בתביעה הראשונה ממילא לא יהיה עוד צורך לברר את התביעה השנייה. בהתחשב בכך שהרקע לתביעות ההדדיות הוא פרויקט ענק, סבורה המשיבה כי יעיל יותר יהיה להשלים את הדיון בתביעתה, ולא לאחד את הדיון. כאמור, איחוד הדיון יביא להוספת צדדים שלישיים רבים, אשר יחייב ניהול הליכים מקדמיים בהיקף רחב. לפיכך, אין כל סיכוי כי התביעה השנייה תהא בשלה להוכחות לקראת המועד שנקבע לבירורה של התביעה הראשונה, והמסקנה המתבקשת היא כי איחוד הדיון בנסיבות העניין רק יאריך ויסבך את ההליך במקום לפשטו.

המשיבה דוחה את טענות המערערת הנסמכות על פסק הדין בעניין חכמוב. לטענת המשיבה, השאלה שנדונה שם הייתה מתי יעכב בית המשפט בישראל הליך עקב קיומו של הליך זר התלוי ועומד. לפיכך, אין ללמוד מההלכה שנפסקה שם לענייננו.

המשיבה מסכימה כי ההחלטה אם לעכב הליך הינה סמכות הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אך דוחה את גרסת המערערת לפיה איחוד הדיון יביא לייעולו. המשיבה מפנה אף היא לפסק הדין בעניין חזאן, ומדגישה את המסקנה לפיה "יש ליתן את הדעת ביתר שאת לשאלה אם אחד ההליכים עשוי לייתר את האחר". בהמשך לכך, חוזרת המשיבה על טענתה לפיה יש זהות בין טענות ההגנה של המערערת בתביעה הראשונה לבין התביעה השנייה. לפיכך, ברור שדחיית הגנתה של המערערת תייתר את התביעה השנייה, ועל כן יעיל יותר להורות על עיכוב ההליכים ולא על איחוד הדיון.

המשיבה דוחה את טענת המערערת לפיה התביעה הראשונה "אינה נמצאת בשלב התחלתי של ניהול הוכחות", וזאת לנוכח העובדה שהוגשו תצהירים משלימים, נקבעו מועדי הוכחות ונקבע כי הסתיימו ההליכים המקדמיים. המשיבה אף עומדת על כך שהמערערת התעכבה בהגשת התביעה, ולא במקרה. אשר על כן, גורסת המשיבה כי אין לשעות לטענות המערערת לפיהן שגה כב' הרשם עת יצר בהחלטתו "מירוץ סמכויות" שפגע בזכות הגישה שלה לערכאות. המשיבה מפנה לרע"א 210/00 שלומוביץ נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נד (2) 69 (להלן: "פסק הדין בעניין שלומוביץ"), שם הורה בית המשפט העליון כי יש לברר את התביעות בנפרד לנוכח המועד בו הוגשה התביעה המאוחרת בזמן, והיותן של התביעות בשלבים דיוניים שונים.

בנוסף, מציינת המשיבה כי אין מקום לקבל את הערעור גם מן הטעם שאין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות שבסדרי הדין.

3. דיון