פסק-דין בתיק עא 3598/06

השופט ז' המר, סג"נ:

רקע

1.        ביום 5.5.1998 נחתם הסכם שכירות בין מר מנצור אחדות (אשר הזדהה בשם דני פרסי) לבין מר סמיון לפין, המערער, לפיו שכר המערער מאת מר אחדות דירה ברחוב יסוד המעלה 11, תל אביב (להלן: "הדירה").

בטרם עבר להתגורר בדירה, התברר למערער, לטענתו, כי הדירה לא ראוייה למגורים, מאחר ובאותו מבנה התנהל מכון ליווי, ועל-כן, מעולם לא החזיק ו/או התגורר בדירה.

2.        למרות האמור, ביום 29.6.98 נרשם המערער בספרי העירייה כמחזיק הדירה, ובהתאם לכך נפתח על-שמו חשבון ארנונה שמספרו 61-003-0110-0039 ממאי 98 עד לינואר 99, והוא חוייב בתשלומי-ארנונה ומים במועדים אלו.

חשבונו של המערער צבר חוב, אשר לא שולם, ועל-כן, בשנת 2004 החלה העירייה לפעול נגדו לפי פקודת המסים (גביה), תוך משלוח הודעות לדירתו, ברחוב עקיבא איגר 26, תל אביב.

3.        המערער סבר, שחוייב שלא כדין בתשלומים אלה, ועל-כן הגיש ביום 23.9.04 תביעה לבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 61864/04) נגד עיריית תל-אביב, ובה התבקש בית המשפט לבטל החיובים נגדו בסך 723.10 ש"ח וכן לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 10,000 ש"ח. פסק הדין שניתן בתביעה זו הוא נושא ערעור זה.

ת"א 61864/04 - ההליך בבית משפט קמא

4.        המערער טען, כי העירייה רשמה אותו שלא כדין וללא ידיעתו או רשותו כמחזיק הדירה. לטענתו, הרישום נעשה באמצעות הסכם שכירות מזוייף, ועל-כן תקף את פתיחת חשבון הארנונה על שמו וחיובו בגין חשבון זה. כן טען, כי מעולם לא החזיק ו/או התגורר בדירה, וכל ניסיונותיו לברר מדוע חוייב בסכום הנ"ל בגין מים עלו בתוהו, שכן בדירה לא קיים מונה מים, והעירייה לא הואילה לפרט בפניו כיצד חישבה את סכום החוב הנטען על ידה.

5.        עוד העלה טענה, כי עניין זה כבר נידון והוכרע לטובתו בבית המשפט לתביעות קטנות (תק 5882/99), אולם העירייה טענה, כי לא היתה צד להליך זה, ועל-כן פסק הדין אינו מחייב אותה. יצויין, כי הצדדים להליך בבית המשפט לתביעות קטנות היו המערער ומר אחדות (המשכיר), ובמסגרת פסק הדין חוייב מר אחדות לשלם למר לפין סך של 713 ש"ח בגין החוב לעירייה.

בהקשר זה טענה העירייה, כי ביטול החוב הנטען, יהווה עשיית עושר שלא במשפט, שכן המערער כבר שופה בגינו על-ידי מר אחדות.

6.        העירייה טענה, כי המערער ישב חמש שנים וחצי בחיבוק ידיים, לאחר התקופה הרלוונטית להיווצרות החוב, מבלי שהעלה טענות לעניין רישומו כמחזיק בנכס, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. לעניין סכום החיוב נטען, כי התקנת שעון מים היתה באחריות בעל הדירה, וכי בנסיבות העניין, החיוב נעשה בהתאם לשיעור המינימאלי של דירת מגורים. בהתייחס לסכום הפיצוי הנדרש, טענה העירייה כי מדובר בסכום מנופח וחסר כל פרופורציה.

המערער טען, כי לא ישב בחיבוק ידיים, אלא פעל רבות בעניין וכתב מכתבים שונים אל העירייה, בבקשה לביטול החיוב המדובר, וכי סכום הפיצויים הנדרש על ידו נובע מגודל הנזק שנגרם לו בגין התעסקותו הרבה בעניין.

הכרעת בית המשפט קמא

7.        בית המשפט קמא (כב' השופט מ' תמיר) סבר, כי המערער הצהיר עדות שקר כאשר ציין בתצהירו שהמשכיר העביר את הסכם השכירות לעירייה בניגוד להסכמתו והרשאתו, כאשר במהלך עדותו הודה בכך שחתם על הסכם השכירות, ידע שעל-פי תנאיו יהיה עליו לשאת בתשלומי הארנונה והמים וידע שהמשכיר ימסור פרטיו לעירייה, בהתאם להסכם זה. בהתחשב בעובדה זו, ובכך שהמערער לא הגיש השגה כנדרש במועד שנקבע, סבר בית המשפט כי די בכך בכדי לדחות התביעה ולחייבו בהוצאות.

8.        כמו-כן קבע בית המשפט, כי פסק הדין שניתן לטובתו של המערער בתביעה הקטנה שהגיש נגד מר אחדות, אינו מחייב את העירייה והוא אינו מהווה "מעשה בי-דין" כנגדה.

9.        בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין על המערער היה להסדיר מול העירייה ישירות שאלת חבותו בחובות הארנונה והמים, ברגע שהתברר לו כי אין באפשרותו להתגורר ו/או להחזיק בדירה, וברגע שהודיע לצד השני, אם בכלל, אודות הפרת הסכם השכירות. כן קבע, כי על המערער היה להגיש השגה בהתאם להוראות החוק, לצורך ביטול החוב שנתבע ממנו, ולהימנע מהגשת תביעות לבית המשפט, מבלי למצות תחילה את הליכי ההשגה.

בנוסף קבע בית המשפט, כי בנסיבות הענין ולאור הטענות שהעלה המערער, היה עליו לצרף את מר אחדות כנתבע נוסף לתובענה זו.

10.      בית-משפט קמא סבר, כי מדובר בתביעה קנטרנית אשר איננה מבוססת, והחורגת מכל פרופורציה הגיונית. נוסף על-כך שהתובע התנהל ברשלנות מול העירייה , כאשר לא טרח לשנות את שמו בעת שנודע לו על מניעתו מלהחזיק ו/או להתגורר בדירה.

11.      עוד אמר בית-משפט קמא, כי התביעה נוהלה באופן שאינו ברור וטרחני. בכלל זה ציין את התביעה לביזיון בית המשפט שהגיש המערער נגד העירייה, מאחר והאחרונה לא קיימה, כביכול, את פסק הדין אשר ניתן נגד מר אחדות, וכן ציין את הסיכומים, הארוכים במיוחד, אשר הוגשו לבית המשפט.

12.      לאור כל האמור, דחה בית-משפט קמא את תביעת המערער וחייבו לשלם לעירייה סך של 10,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

הערעור ונימוקיו

13.      ביום 3.12.06 הוגש ערעור זה על פסק-דינו של בית-משפט קמא, ועורכת-דינו, גב' הלן אייזן, הצטרפה להליך כמערערת נוספת, משום שלטענתה, בית-משפט קמא נהג כלפיה במשוא פנים. פסק הדין פגע באופן לא מידתי במקצועיותה, בשמה הטוב, במוניטין שלה, במעמדה ובפרנסתה כעורכת-דין, בכך שהאשימה בהאשמות חמורות בנוגע לאופן טיפולה בתביעה, ומשכך, נגרמו לה נזקים כספיים ניכרים.