פסק-דין בתיק עא 3519/02

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של כב' השופט אשר גולדין (בימ"ש השלום בת"א) בת.א.  28150/98 שניתן ביום 8.10.02, אשר הורה על סילוק ידו של המערער מהנכס ברחוב פרץ 34 בת"א, הידוע כחלקה 121 בגוש 6945 (להלן " הנכס")  עד ליום 30.11.02, וחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 18,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

עובדות פסק הדין  וטענות הצדדים

1.         הצדדים הגישו תביעות סותרות לפקיד ההסדר בבקשה להרשם כבעלים של הנכס. רשות הפיתוח, שהינה הבעלים הרשום במקרקעין שהם מקרקעין בלתי מוסדרים, הגישה תביעה נגד המערער בטענה כי המערער מחזיק בנכס ועושה בו שימוש ללא הסכמתה.

המערער טען כי אמו המנוחה (להלן: "המנוחה") היתה הבעלים של הנכס והמחזיקה בו כדין לאחר שלטענתה רכשה את הנכס, בתמורה, מידי גב' גילה קנדלשטיין (להלן: "גב' קנדלשטיין") על פי הסכם מכר מיום 25.4.86 (להלן: " הסכם המכר").

לטענת המערער המנוחה החזיקה בנכס בפועל במשך שנים עד שהצריף שבו התגוררה נשרף. לאחר שמצב בריאותה הוטב, הקימה בעזרת קרובים מבנה חדש על הנכס ושבה להתגורר בו. במשך כל השנים דאגה המנוחה לטיפול השוטף בנכס, לתשלום כל המסים, עשתה את הדרוש לרישום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין וכן טיפלה בסילוק ידם של מסיגי גבול.

2.         המערער טען כי הוא אחד מיורשיה של המנוחה, אליהם עברו זכויותיה בנכס לאחר מותה. לטענתו הוא התגורר עמה עוד בחייה וממשיך להתגורר בנכס עד היום, ולפיכך כל טענה שעמדה למנוחה בקשר לזכויותיה בנכס עומדת גם לו, ועל כן הוא זכאי להירשם כבעלים של הנכס.

3.         המערער טען כי תביעת המשיבה לסילוק ידו התיישנה וכי על יסוד טענת ההתיישנות הוא זכאי לתבוע בעלות בנכס בשעת עריכת ההסדר. עוד טען בעניין זה כי למנוחה ולקודמתה, הגב' קנדלשטיין, קיימת חזקה הנוגדת את חזקת רשות הפיתוח, שכן גב' קנדשלשטיין החזיקה בנכס משנת 1962 ובשנת 1986 מכרה זכויותיה למנוחה. לכן, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות יש לשיטתו לצרף את שתי תקופות החזקה יחד.

4.         המשיב טען כי המערער איננו ומעולם לא היה בעל  השליטה בנכס ואין לו כל זכויות בנכס.

פסק הדין של בימ"ש קמא

5.         בימ"ש קיבל את תביעת המשיב, והורה על סילוק ידו של המערער מהנכס. מבדיקת הנכס ועל סמך מכתב פקיד ההסדר, קבע ביהמ"ש כי הוכח שהמקרקעין מצויים בהליכי הסדר, כי הבעלות בנכס רשומה על שם רשות הפיתוח בלבד וכי למנוחה אין כל זכויות בעלות רשומות. ביהמ"ש ציין כי אין בהסכם המכר בין המנוחה ובין גב' קנדלשטיין כדי להוות אסמכתא לרישום בעלות, ומכאן שגם המערער אינו בעל זכויות ירושה בנכס.

לאור זאת קבע ביהמ"ש שהמשיב זכאי לתבוע את סילוק ידו של המערער מהנכס, מכח  סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ( להלן:" חוק המקרקעין").

לגבי טענתו של המערער כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, קבע ביהמ"ש כי לא די בכך שחלפה תקופת ההתיישנות, אלא יש להוכיח קיומה של "חזקה נוגדת" מול זכות הבעלים הרשום. ביהמ"ש קבע כי לא הצטברה למערער תקופת החזקה הנדרשת שכן לא ניתן לייחס למנוחה מעמד של חליפה בנכס מול קודמתה לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, ולמשיב יש עילה נפרדת לסילוק יד כלפי כל אחד מהמחזיקים בנכס שלא כדין.

לעניין החזקה הנוגדת קבע ביהמ"ש כי לא הוכח במקרה זה קיומה של "חזקה נוגדת".

באשר לטענת המערער כי יש לו מעמד של בר רשות בנכס, ציין ביהמ"ש שלא קיימת למערער רשות חוזית, וגם לא ניתנה לו רשות מכללא, כמו כן, גם אם ניתנה רשות חינם הרי שמשבוטלה - המערער הינו בחזקת מסיג גבול.

דיון

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו שדין הערעור להידחות.

הבעלות בנכס

6.         עיון בנסח הרישום (נספח א' לת/2), מלמד כי הנכס היה בבעלות רשות הפיתוח בהתאם לרישום משנת 1959. בהתאם למכתב פקיד ההסדר (נספח י"ב לנ/1)  המקרקעין בהם מצוי הנכס מצויים בהליכי הסדר.