פסק-דין בתיק עא 3289/01

1.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד"ר ק' ורדי).

העובדות

2.         בין הבנק המערער (להלן: "הבנק") והמשיבים 1-2 (להלן: "חברת א. לויט ובניו" ו"אלי לויט") התנהלו הליכים משפטיים במסגרת ת.א. (תל-אביב) 38249/98 וכן התנהלו הליכים משפטיים ובוררות בין המשיב  1 (להלן: "חברת א. לויט ובניו") והמשיב 3 (להלן: "משה קרמברג") בפני הבורר מר יצחק גדיש.

ביום 04.08.1999 ניתן פסק הבורר על פיו חוייב משה קרמברג בתשלום לחברת א. לויט ובניו. ביום 14.09.1999 וביום 15.09.1999 תוקן פסק הבורר על פי בקשת משה קרמברג.

מאוחר יותר, ביום 22.02.2000, הגישו חברת א. לויט ובניו ואלי לויט בקשה לבורר להבהרה ו/או תיקון טעות סופר של פסק הבורר ולאחר קבלת תגובת משה קרמברג  ניתנה החלטה ביום 8.3.2000 בה אישר הבורר את הבקשה להוספת שמו של אלי לויט  כתובע בפסק הבורר.

את התיקון האמור תקף הבנק בתביעה נשוא הערעור, על פיה התבקש בית המשפט להצהיר כי התיקון האמור בטל ומבוטל וכי פסק הבורר שניתן ביום 15.09.1999 בכל הנוגע למערכת היחסים בין המשיבים חברת א. לויט ובניו ומשה קרמברג הוא המחייב ביניהם. אין מחלוקת שהבנק הטיל עיקול זמני על כספים שהיו מופקדים אצל משה קרמברג.

ביום 6.1.2000 נמסר לבנק שקיימת המחאת זכות וחיובים בלתי חוזרים לפיה המחה אלי לויט את זכויותיו לציפורה קורן (המשיבה מס' 4) (להלן: "ההמחאה" או "המחאת הזכות" בהתאמה). לפיכך, נתבקשה בתביעה הצהרה כי העיקול שהוטל על ידי הבנק על כספים המגיעים לחברת א. לויט ובניו ממשה קרמברג גובר על המחאת הזכות שנעשתה על ידי אלי לויט לטובת ציפורה קורן, וככזה זכאי הבנק,  לסכום המעוקל.

ביום 14.03.2000 אושר פסק הבורר כולל התיקונים שצויינו לעיל על ידי כב' השופטת מרק-הורנצ'יק בבית המשפט השלום בתל אביב.

3.            פסק הדין של הערכאה הדיונית

השאלה שעמדה בפני בית משפט השלום היתה האם התיקון אותו ביצע הבורר בטל מעיקרו מחוסר סמכות, זאת לאור העובדה שמדובר בשינוי מהותי אסור ופסול. וכפועל יוצא, האם אין תוקף לכתב ההמחאה שנעשה על ידי אלי לויט לטובת ציפורה קורן.

בית משפט השלום (כב' השופט ורדי) דחה את טענת המערער לגבי בטלות תיקון פסק הבורר וקבע כי המחאת הזכויות לציפורה קורן שרירה ובעלת תוקף מחייב.  נקבע כי לא הובאו ראיות ועדויות כלפי הבורר לעניין התנהגותו. כן נקבע כי הבנק לא הגיש בקשה להצטרף להליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בעת אישור פסק הבורר וביטולו. בית המשפט לא מצא כל חריגה בסמכותו של הבורר ו/או פגם שנפל בתיקון המפורט בהחלטותיו.

כן נקבע בפסק הדין כי על פי סעיף 22 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 קיימת סמכות לבורר, על פי פניית בעל דין, ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן ולהשלים פסק בוררות אם היה לקוי באחד מאלה: נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, ברישום וכיוצא באלה. סמכות הבורר לתקן את פסק דינו על פי הסעיף הנ"ל משתרעת על תחום רחב יותר מהתחום עליו משתרעת סמכותו של בית המשפט כאשר הוא מתקן פסק דין. הסמכות היא לא רק לתיקון אלא גם להשלמה, כגון: השלמת השמטה שאיננה רק " השמטה מקרית", וגם כשלא מדובר בהשמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת גרידא בלבד. הרחבת סמכות התיקון בענייני בוררות מבטאת את המגמה " להציל מכליה" את פסק הבוררות, ועל ידי כך למנוע התדיינויות נוספות. במקרה הנדון, קובע בית המשפט, התיקון הבהיר את כוונתו האמיתית של הבורר, שפעל במסגרת סמכותו ובהתאם לבקשה שהיתה בפניו, ולפיכך התביעה נדחתה.

לעניין העיקול; גם בעניין זה דחה בית המשפט את טענת הבנק אשר טען שהעיקול גובר על המחאת הזכות. ראשית, מן הטעם שפסק הבורר עומד בעינו ולא בוטל; שנית, מן הטעם שגרסתו של אלי לויט, שההמחאה נעשתה הן על ידו והן על ידי חברת א. לויט ובניו, לא נסתרה. ההמחאה נעשתה על ידי בעל השליטה בחברה (אלי לויט), בה הקנה זכויות מכל סוג שהוא, לרבות זכויות שיש לו בחברת אלי לויט ובניו, וכן זכויות שהחברה  קיבלה על פי פסק הבוררות.

בעניין זה קיבל בית המשפט את עדות אלי לויט, שהכוונה היתה להמחות את כל מה שמגיע למי מחברת א. לויט ובניו ואלי לויט לידי ציפורה קורן. המחאת הזכות יכולה היתה להעשות בעל פה ואין דרישה לכתב לפי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים. עיקולים שהוטלו לאחר המחאת הזכות אינם תופסים שכן לא נוצר עימות בין הזכויות הנ"ל. נדחתה גם הטענה לגבי אי קיומה של חברת א. ויט ובניו כמי שיכולה להמחות זכות, וכן טענת הקנוניה ו/או התרמית. מכל הנסיבות שפורטו דחה בית המשפט את התביעה ומכאן הערעור שבפנינו.

            הערעור

4.         הערעור מתייחס לשני ראשים: האחד, לעניין תיקון פסק הבורר מיום 08.03.2000, כאשר הטענה היא כי התיקון בטל מאחר ולא היתה סמכות לבורר לבצעו. השני, לעניין ההמחאה והעיקול, כאשר בנושא זה נטען כי טעה בית המשפט משקבע כי טענת המערער, לפיה כתב ההמחאה 'נולד' בכוונה להתגבר על העיקול, הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה ופסולה. לפיכך, התבקש בערעור לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום ולהורות כי העיקול כפי שהוטל על ידי המערער גובר על המחאת הזכות לציפורה קורן.

דיון

5.         עיינו בעיקרי טיעוניהם של הצדדים, ובכל החומר שבתיק, וכן בהשלמות שהוגשו, הגענו למסקנה כי עלינו להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

יש לשים אל לב, כי פסק הבורר ניתן ביום 04.08.1999. המחאת הזכויות לציפורה קורן בוצעה לאחר שניתן פסק הבורר, היינו ביום 22.12.1999 ושבועיים לפני הטלת העיקול על ידי הבנק, אשר הוטל ביום 05.01.2000. רק לאחר הטלת העיקול האמור הוגשה הבקשה לתיקון פסק הבורר והוספת אלי לויט כצד לבוררות, בקשה שאושרה ביום 08.03.00.  הבקשה לתיקון פסק הבורר בוצעה ללא ידיעתו של הבנק המערער, ולטעמנו שלא בתום לב. בנסיבות אלה ובמצב זה היה בתיקון פסק הבורר משום עניין מהותי ועקרוני ולא בגדר "טעות סופר" ו/או "הבהרה" ו/או "השמטה מחשבתית", אלא משום תיקון מהותי ויסודי על פיו הפכו המשיבים 1 ו-2, חברת א. לויט ובניו ואלי לויט, לזוכים ביחד ולחוד כלפי משה קרמברג. זאת תחת חברת א. לויט אשר היתה זוכה בודדה ויחידה.

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי הבורר חרג מסמכותו ולא היה מוסמך לבצע את התיקון האמור, בוודאי ובוודאי ללא צירופו של הבנק המערער אשר תוצאות הצירוף עשויות היו לפגוע בזכויותיו, ואכן גם פגעו בהן (ראה לעניין זה, פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה מורחבת, פרק 7, עמ' 390-394).

יש לציין, שנושא הטלת העיקול על ידי הבנק היה בידיעת הצדדים ובידיעתו של הבורר - שכן הדבר עולה מפורשות בסעיף 2 לתיקון פסק הבוררות מיום 08.03.00.