פסק-דין בתיק עא 3239/06

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ח.שרעבי) מיום 15.2.06 ב- ת.א. 1151/03.

המשיבים תבעו מהמערער דמי שכירות והחזר תשלומי ארנונה בגין השכרת משרד באום אל פחם.

בעוד המערער הודה כי שכר את המשרד, חלק על עניינים שונים. בית המשפט פירט את המחלוקות בין הצדדים והן: משך תקופת השכירות של המשרד, שטח המשרד, מחיר דמי השכירות למ"ר, יתרת חוב דמי שכירות וארנונה, יתרת חוב שכר טרחה באם קיים, וזכות המערער לקיזוז חוב כזה, ככל שקיים.

המערער הוא עורך דין.

הצדדים לא חלקו על כך כי השכירות החלה ב- 1.10.93. המשיבים טענו כי הסתיימה ב- 31.8.02 ואילו המערער טען כי הסתיימה חודש אחד לפני מועד זה. בעוד המשיבים טענו כי שטח המשרד הועמד בהסכמה על 97 מ"ר, טען המערער כי שטחו היה 92.6 מ"ר בלבד. לענין דמי השכירות, טענו המשיבים כי אלה הועמדו על 6 $ למ"ר ואילו המערער טען ל-  4$ למ"ר. המערער מודה בחבותו לשלם דמי ארנונה לתקופת השכירות לעיריה ושילם אותם בהתחשב בשטח ובתקופה לה טען. המערער שילם סכום מסויים על חשבון דמי השכירות, אך הצדדים היו חלוקים בשאלת גובהו. עוד היו חלוקים בשאלה האם המשיב שילם למערער שכר טרחת עו"ד כגרסת המשיב.

2.         בית משפט קמא (כב' השופט שרעבי) דן במחלוקות בצורה מפורטת ובעניינים כולם, למעט גובה התשלום ששילם המערער על חשבון דמי שכירות, קיבל את עמדת המשיבים. לענין התשלום שביצע המערער עבור דמי שכירות, קיבל בית המשפט את עמדת המערער וקבע כי זה הוכיח תשלום של 25,685$ על חשבון דמי השכירות (ס' 40 לפסק הדין).

            בית המשפט העדיף (למעט בענין הנ"ל) את עמדת המשיבים על בסיס אמון שמצא ליתן בגרסת המשיב וציין עניינים שונים בהם האמין למשיב. בית המשפט לא הסתפק בכך, אלא ביצע ניתוח יסודי של הראיות שהובאו בפניו ומצא כי אלה תומכות ומבססות את גרסת המשיבים.

            משכך, קבע כי השכירות שהחלה ב- 1.10.93 הסתיימה ב- 1.8.02, כי הצדדים הסכימו ששטח המשרד יחושב בערכי ברוטו ויועמד על 97 מ"ר, כי הוסכם בין הצדדים על העמדת דמי השכירות על סכום של 6$ למ"ר בצירוף מע"מ, כי בהתחשב בקביעותיו אלה התשלום ששילם המערער כתשלומי ארנונה לעירית אום אל פחם היו חסרים, כי הנתבע שילם על חשבון דמי השכירות סך 25,685$, קבע את שיעור המע"מ, קיבל כי המשיב שילם למערער סכום של 67,000 ש"ח, תוך שהוא מקבל כראיה צילומי צ'קים שהגיש המשיב, וקבע כי המשיב פרע למערער את מלוא שכר טרחתו ואף שילם לו ביתר ואינו חייב למערער כל שכר טרחה ומכאן, אין לנתבע כל סכום לקזז מדמי השכירות.

נוכח מסקנותיו אלה, חייב בית המשפט את המערער לשלם למשיבים את חוב דמי השכירות בסכום של 230,673 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 16.1.03 ועד לתשלום בפועל, כשסכום זה כולל בחובו מע"מ. לענין הארנונה, חייב את המערער לשלם במישרין לעיריה את סכום יתרת החוב הרובץ על המשרד. עוד חייב את המערער בתשלום שכר טרחת עורך דין למשיבים בשיעור של 25,000 ש"ח + מע"מ.

3.         המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור זה בו שב והעלה את טענותיו, אותן העלה בפני בית משפט קמא. המערער תוקף את האמון שרחש בית משפט קמא למשיב, סבור כי יסודו בטעות וביקש להתיר לו להביא ראיה נוספת (בש"א 467/07), היא מכתב ממחלקת הארנונה מ- 16.3.02, לרבות תשריט המשרד ומכתב נלווה שנכתב על ידי המשיב ב- 23.8.04. לגישתו, פנה ב- 13.3.06 למחלקת הארנונה לבירור יתרת החוב ונענה במכתבה של העיריה אליו צורף תשריט ורשימה שערכו המשיבים. לגישתו תוכנו של המכתב על צרופותיו, מתיישב עם טענותיו בבית משפט קמא ומוכיח כי המשיבים הטעו את בית המשפט, בין השאר בעניינים אלה. עוד ציין, כי המכתב על צרופותיו ניתן לו רק לאחר מתן פסק הדין וכי על בית המשפט להעתר לבקשתו.

            המשיבים מתנגדים לבקשה ומתנגדים אף לערעור וסבורים כי דינו להדחות.

4.         שקלנו את טענותיו של המערער, הן בכתב והן בעל פה בפנינו, ומסקנתנו היא כי דין הערעור להדחות.

            בית המשפט שמע את הראיות, שמע את עדויות הצדדים ועדיהם והכריע את הדין בפסק דין מפורט, יסודי, ומנומק, המבוסס בעיקרו של דבר על אמון שרחש למשיב ועל ניתוח הגיוני של יתר הראיות.

            אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות ובמסקנות שכאלה ואין מקרה זה יוצא מגדר הכלל.

5.         עיינו ב ע.א. 105/05 דהאן ואח' נ' קסון שניתן ב- 10.11.05 בבית משפט העליון, שהומצא לנו על ידי ב"כ המערער.

            אין חולק כי למרות שהכלל הוא כי אין בעלי דין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט של הערעור, הרי מקום שבית המשפט קמא סרב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן או שבית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין או כי מכל סיבה חשובה אחרת דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי הוא להתיר הבאת ראיות נוספות ואם עשה כן, ירשום את הטעמים לכך, כהוראת תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984.

            בענין דהאן הנ"ל, הדגיש בית המשפט העליון (בדעת רוב), כי מקום שמדובר במחדל של בעל דין בכך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית, תתאפשר הגשת ראיות נוספות רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות הנוספות תהא חשיבות ניכרת לענין ההכרעה בפסק הדין. בענין דהאן, היה בית המשפט העליון בדעה כי צורך זה התמלא.

            אין זה המצב בענייננו.

            בית המשפט הסביר את הסיבות לאמון שרחש למשיב וגיבה את מסקנותיו בענין זה בניתוח הגיוני של הראיות האחרות. לא רק שניתן היה להביא את הראיות הנוספות, קרי, נתונים שנמצאו בידי העיריה במהלך הדיון בערכאה הדיונית, אלא, שלא שוכנענו כלל שיש בהן כדי חשיבות ניכרת להכרעה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הוא מאמין לגירסת המשיב לפיה הוסכם בינו לבין המערער ששטח המשרד יחושב בערכי ברוטו ויעמוד על 97 מ"ר.