פסק-דין בתיק עא 3120/06

רקע:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א מיום 13.8.06 (כב' השופט מיכאל תמיר), בתובענה עפ"י שטר חוב בסך 80,000 ש"ח שנתנו המערערים ביד המשיבה, להבטחת חיובי המערערים על פי הסכם שכירות (להלן: " ההסכם") שנכרת בינם לבין המשיבה (ראו סעיף 23 להסכם).

המערער 1 (להלן: " המערער") שכר מהמשיבה אולם בשטח של 350 מ"ר בקומה 2 של בניין ברח' לוינסקי בת"א לתקופה של 5 שנים מיום 10.5.04 עד 9.5.06.

האולם הושכר כשהוא ריק מכל ציוד וריהוט תמורת 2,500$ ארה"ב בשקלים חדשים.

המערער הורשה בהסכם, בין השאר, להתקשר עם שוכרי משנה וכן נדרש לא לשנות את מבנה המושכר ללא רשות ואם " יבצע שינויים במבנה ובהסכמת המשכיר, ישארו שינויים ו/או תוספות אלו במושכר בתום תקופת השכירות ללא תשלום מצד המשכיר. אולם לדרישת המשכיר יחזיר השוכר את המצב לקדמותו".

כמו כן נקבע בהסכם, בין השאר, כי " עם תום תקופת השכירות או בכל מקרה שהסכם זה יגיע לסיומו לפני תום תקופת השכירות, מתחייב השוכר להחזיר את המושכר במצב טוב ותקין ולתקן מיד על חשבונו כל ליקוי קלקול שיתהווה בו...".

עוד הובהר בהסכם כי " במקרה שהשוכר לא ישלם בפועל את דמי השכירות, יהיה המשכיר רשאי לבטל את השכירות ולהביאה לקיצה ובמקרה כזה יהיה השוכר חייב לפנות את המושכר ולהחזירו למשכיר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ בכל עת, גם לפני תום תקופת השכירות ומבלי שהדבר יפטרו מחובת התשלום של יתר דמי השכירות במלואם... איחור של עד 7 ימים בתשלום סכום כלשהו בו חב השוכר עפ"י הסכם זה (שהיה אמור להעשות בכל 15 לחודש), לא יחשב כהפרת ההסכם".

כעולה מהודעת הערעור (ראו סעיף 12) ועיקרי הטיעון מטעם המערער (ראו סעיפים 8,9), אין מחלוקת על כך כי ביום 13.8.03, יומיים לפני מועד תשלום דמי השכירות עפ"י ההסכם, התקיימה פגישה בין הצדדים משום שהמערער ביקש להפחית את דמי השכירות עקב שינוי המצב הכלכלי. מנהל המשיבה סרב לבקשתו וביום הקבוע לתשלום - 15.3.03 המערער לא שילם את דמי השכירות. משלא שולמו דמי השכירות ב-15.3.03, החזירה המשיבה את החזקה במושכר לידיה, היא עשתה כן עפ"י הודעת הערעור ב-19.3.03 (3 ימים לפני תום שבעת ימי האיחור המותרים על פי ההסכם). דמי השכירות - עבור חודשיים - שהיו אמורים להשתלם ב-15.3.03, לא שולמו ב-19.3.07 וגם לא צורפו למכתב התגובה של ב"כ המערער (נספח 3 לתיק מוצגי המערערים) להתראת המשיבה (נספח 2 לתיק מוצגי המערערים).

עיון בהודעת הערעור ועיקרי הטיעון, מעלה, שאין בפי המערערים טענה כי גירסת המשיבה על אשר ארע בפגישת 13.8.03, לפיה המערערים הודיעו במסגרתה באופן חד משמעי כי אם לא יופחתו דמי השכירות ל-1,000$ לחודש, הם " יניחו את המפתחות" ולא ישלמו במועד (15.8.03) את דמי השכירות המגיעים לה. גם אין בפי המערערים כל טענה כי בימ"ש קמא שגה משקבע בפסק דינו לגבי הגירסה דלעיל ש" הנתבעים (המערערים) לא הוכיחו אחרת, כאשר התובעת (המשיבה) מסתמכת על ראיות נוספות ועל עדויות של עדים נוספים, מהן עולה כי לנתבעים היה נכס אחר והם הפעילו לחץ ואיומים על הדיירים במבנה של התובעת לעבור למבנה אחר".

יותר מזה, עיון בהודעת הערעור מגלה שאין בפי המערערים - גם לא בדיעבד - טענה שהם התכוונו להשאר במושכר עפ"י תנאי ההסכם, ובמילים אחרות שהם התכוונו לשלם את דמי השכירות שלא שילמו ב-15.8.03 - כפי שהצהירו בפגישת 13.8.03 - בתוך 7 ימים לאחר המועד הקבוע בהסכם (בתוך תקופת האחור המותר או מיד בסיומו).

פסק דינו של בימ"ש קמא

בימ"ש קמא קיבל את התובענה על מלוא סכום השטר, לאחר שקבע כי המערערים הפרו את ההסכם. עוד קבע שהיתה קיימת על המערערים חובה לשלם את יתרת דמי השכירות עד תום תקופת ההסכם, " סכום גבוה מאד אשר עולה על סכום החוב אשר נתבע בגין השטר" וכי טענת המשיבה אודות הוצאות ונזקים בשיעור של 62,651 ש"ח לא נסתרה במהלך החקירה הנגדית, וכל זאת כאשר צורפו תמונות, קבלות וחשבוניות על מנת לבסס את הסכום הנ"ל. עוד קבע כי " די בסכום אשר נתבע 62,651 ש"ח הנ"ל ובתוספת תשלום דמי שכירות בגין חדשיים בלבד כפיצוי מוסכם על מנת להגיע למלוא סכום השטר אשר נתבע".

טענות המערערים בערעור:

המערערים טענו כי בימ"ש קמא טעה כאשר קבע ש" איום מוקדם לאי תשלום דמי השכירות במועד, מהווה הפרה של הסכם השכירות".

וכאשר קבע ש" אין צורך להמתין 7 ימים לתשלום דמי השכירות, כפי שנקבע בהסכם השכירות".

עוד טענו כי בימ"ש קמא התעלם מסעיפים 7-8 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, (להלן: " חוק התרופות"), לפיהם על הנפגע להודיע על ביטול הסכם ולתת ארכה לביצועו; כי בימ"ש קמא טעה בכך שהתעלם מתפיסת המשיבה את המושכר עליה יש להשקיף כעל סיכול ההסכם מצידה; וכי שגה בכך שקבע שהעברת חלק מדייריהם למקום אחר הוא הפרת הסכם. באשר לסכום התובענה טענו המערערים כי בימ"ש קמא התעלם מכך שהמשיבה הפיקה רווחים כתוצאה מהסכם שכירות חדש שחתמה לאלתר עם צד ג', התעלם מהתחייבותה על פי ההסכם לשלם למערערים 200,000 ש"ח כהשתתפות בהשקעותיהם במושכר, שגה בכך שקבע כי המערערים לא הוכיחו טענת קיזוז, שהסתמך על קבלות שאין קשר בינם לבין הנזק, וכי אין תמורה לשטר.

טענת המשיבה בערעור:

לטענת המשיבה, מעשי המערערים הוכיחו את כוונתם להפר את ההסכם, לפנינו הפרה צפויה, ובדין קבע כך בימ"ש קמא. שטר החוב הוגש לביצוע לאחר שהמערערים התעלמו מפניות המשיבה, לאחר שנטשו את המושכר, השחיתו את המושכר וגרמו לו נזק רב. את האולם השכירה מחדש על מנת להקטין את הנזק, והיא אחזה בשטר הנידון בעד ערך. עוד טענה המשיבה כי טענת הקיזוז של המערערים לא בוססה כדבעי וכי לא הוכח שהמערערים השקיעו 200,000 ש"ח במושכר.

דיון: