פסק-דין בתיק עא 3032/06

הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד. פיש), מתאריך 30.11.05, בת.א. 16085/03, שלפיו חוייב המערער מס' 1 לשלם למשיב מס' 1 (הבנק), את הסכום של 147,329 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל וכן בתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט, ואילו התביעה כנגד המערערת מס' 2 נדחתה.

הבנק (המשיב מס' 1) הגיש את תביעתו בדרישה לתשלום יתרת חוב המשכנתא שלא שולמה לו בטענה שהמערער מס' 1, באמצעות הנתבעים האחרים (המשיבים מס' 4-2), ביצע שרשרת של מעשי תרמית בקשר למכירת דירת מגורים שהיתה ברשותו, קבלת הלוואת משכנתא בתנאים מיוחדים שניתנה מטעם הבנק למשפחת גורדון (משיבים מס' 3 + 4) בגין רכישת הדירה, הפסקת החזר התשלומים, ורכישה חוזרת של הדירה לאחר שזו הוצאה למכירה פומבית בהליכי מימוש - כינוס.

בית משפט קמא דן באופן מפורט בגירסאות הצדדים כפי שהובאו בפניו, וכן בהיבטים המשפטיים הנגזרים מגירסאות אלה.

בית משפט קמא קבע כי הוא מעדיף את גירסת הבנק על פני גירסת המערער, ופירט בפסק הדין את נימוקיו לכך, השווה בהרחבה את גירסאות הצדדים תוך בחינת הראיות שהצדדים הביאו בפניו  לתמיכה בגירסאותיהם, והגיע למסקנה שגירסת המערער והעד מטעמו, איננה ראויה לאמון.

עוד קבע בית משפט קמא שהדירה נשוא הדיון נותרה בידיו של המערער בכל התקופות ולא נמסרה לידי משפחת גורדון.

בין יתר נימוקיו עמד בית משפט קמא על כך שהבנק הביא ראיות אובייקטיביות ואילו המערער נמנע מהבאת כל ראיה אובייקטיבית לתמיכה בגירסתו, והסתמך על עדויות בעל פה בלבד שלפי קביעת בית משפט קמא לא היו אחידות ועקביות.

על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ובשים לב לממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות, הגיע בית משפט קמא למסקנה שבנסיבות המקרה עלה בידי הבנק לעמוד בנטל הוכחת קיום עוולת התרמית כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא ציין שבענייננו התקיימו כל חמשת היסודות הדרושים להוכחת קיום עוולת התרמית (סעיף 23 בפסק דינו של בית משפט קמא), וכן הוסיף שניתן גם לקבוע כי המערער עשה על חשבון הבנק עשיית עושר ולא במשפט.

משכך, נעתר בית המשפט לתביעתו של הבנק וחייב את המערער לשלם לבנק את הסכום כפי שציינו בפתיח המשקף את יתרת נזקו של הבנק, משמע, סכום המשכנתא שלא נפרעה, וזאת לאחר שהבנק מימש את הנכס הממושכן והקטין על ידי כך את נזקיו.

על כך מונח בפנינו הערעור של המערער מס' 1 ורעייתו (המערערת מס' 2), כשבהודעת הערעור הארוכה והמפורטת טוען ב"כ המערער כי פסק דינו של בית משפט קמא חסר יסוד משפטי או עובדתי.

כמו כן נטען שהיה על בית משפט קמא לזכות את המערערת מס' 2 בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד שהרי התביעה כנגדה לא נתקבלה.

לקראת הדיון בערעור הוסיף והגיש בפנינו ב"כ המערער עיקרי טיעון ארוכים ומפורטים אף הם, וכן הוגשו בפנינו עיקרי טיעון מטעם המשיב מס' 1 כמו גם תיק מוצגים.

בישיבה שהתקיימה בפנינו היום חזר ב"כ המערערים על טענותיו. באת כח הבנק אישרה בפנינו (עמ' 1 לפרוט'), שהסכום שנפסק לחובת המערער בבית משפט קמא הינו לאחר שהופחת שווי מימוש הנכס, הסך של 37,000 דולר בניכוי הוצאות הכינוס, וכן לאחר שהופחתו 32 תשלומי המשכנתא החודשיים ששולמו. דבריה אלה של באת כח הבנק לא נסתרו.

סבורים אנו שדין הערעור להידחות.

מפסק דינו המפורט היטב של בית משפט קמא עולה שגירסת המערער לא זכתה לאמונו של בית משפט קמא, אשר הסביר ופירט את נימוקיו לכך, ולא שוכנענו שנפלה במסקנתו זו של בית משפט קמא טעות כלשהי שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה. אמנם גם לכלל זה יש חריגים, אך לא זה המקרה שבפנינו. קביעותיו של בית משפט קמא מבוססות היטב על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו.

ההיסקים המשפטיים של בית משפט קמא נגזרים מן הקביעות שבמהימנות ומן הממצאים העובדתיים, ואיננו סבורים שנפלה שגגה כלשהי במסקנותיו אלה של בית משפט קמא, המבוססות על אדני החוק, הפסיקה הרלוונטית,  והשכל הישר. 

לא ראינו מקום לחייב את הבנק בתשלום הוצאות משפט לזכות המערערת מס' 2, שהיא רעייתו של המערער מס' 1, חרף העובדה שהבנק ויתר על חיובה (סעיף 28 בפסק דינו של בית משפט קמא). 

על יסוד כל המפורט לעיל, לא ראינו הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ולפיכך מורים אנו על דחיית הערעור.

אנו מחייבים את המערער מס' 1 לשלם לבנק - המשיב מס' 1, שכר טרחת עו"ד בסכום של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.