פסק-דין בתיק עא 3014/06

בפנינו ערעור על פסק דינו מיום 15.11.05 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. אליקים) בתיק אזרחי 21730/02.

מדובר בתביעות הדדיות בגין חיובים הנובעים מחוזה למכירת דירה במעלות, בבנין מגורים שהוקם על ידי המשיבה שהיא חברה קבלנית לבנין.

בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המערערים לשלם למשיבה סכום של 134,595 ש"ח, בגין יתרת התמורה שלא שולמה. סכום זה כולל תוספת פיגורים בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 17.2 לחוזה המכר דהיינו "ריבית מירבית כפי שתהיה נהוגה בבנק המלווה בתקופת האיחור לגבי משיכות יתר בלתי מאושרות, מצטברת לקרן בכל שלושה חודשים".

בנוסף, חוייבו המערערים לשלם למשיבה פיצוי מוסכם בסך של 91,200 ש"ח וזאת בגין הפרה יסודית של החוזה שהתבטאה באיחור ניכר ועקבי בתשלום המחיר עבור רכישת הדירה. סכום זה מהווה 15% מהתמורה החוזית והוא מתווסף לריבית הפיגורים.

כעולה מפסק הדין, בית משפט קמא קיבל באופן חלקי את תביעת המערערים ובהקשר לטענתם על ליקויי בניה, הורה על ניכוי סך של 22,150 ש"ח מהחיובים שהוטלו על המערערים, כאמור לעיל.

בית משפט קמא חייב את המערערים לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המערערים מלינים על החיובים שהוטלו עליהם. הם גם מלינים על כך שבית משפט קמא דחה את יתר הטענות שהועלו בתביעה שכנגד.

שקלנו את טענות ב"כ הצדדים כפי שפורטו בהרחבה בעיקרי הטיעון ובמהלך הדיון בפנינו.

לדעתנו, יש מקום להזקק רק לסוגייה אחת, זו הנוגעת להיקף החיוב שהוטל על המערערים.

לא ניתן לקבל את עמדת המשיבה לפיה, ריבית מירבית הנהוגה  לגבי משיכות יתר בלתי מאושרות, מהווה חלק בלתי נפרד מהתמורה החוזית. מדובר, כך נראה לנו, בהוראה מובהקת שעניינה סוג של סנקציה למקרה שהקונים לא יעמדו בתנאי התשלום.

יחד עם זאת, התביעה לתשלום ריבית פיגורים והפיצוי המוסכם, מעוגנת בסעיפים 17.2 ו- 17.7 לחוזה המכר, תוך שמודגש שרכיב אחד אינו מונע לדרוש מהקונים גם את הרכיב האחר באופן מצטבר. עניין לנו בפיצוי מוסכם משולב שעקרונית ניתן היה לתבוע אותו, כשמנגד המערערים היו רשאים לבקש להפחיתו מחמת שאין יחס סביר בינו לבין הנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה וכתוצאה מסתברת של ההפרה (סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970).

דא עקא, שסוגיית החיוב הכפול איננה מתעוררת במקרה שבפנינו.

הדרישה לחייב את המערערים בפיצוי המוסכם מושתתת, כמוצג בכתב התביעה, על הטענה שהמערערים פלשו לדירה, אלא שתפיסת חזקה בדירה  שלא בהתאם לתנאי החוזה איננה בגדר הפרה יסודית, שרק בגינה ניתן היה לתבוע מהמערערים את הפיצוי המוסכם.

ב"כ המשיבה טען כי מדובר בטעות ושהכוונה היתה למעשה לתבוע את הפיצוי המשולב  אך ורק בגין האיחור בתשלומים.

טענה זו אין לקבל. ראשית, כתב התביעה מדבר בעד עצמו. שנית, אם היינו מתירים למשיבה לתקן טעות בכתב התביעה, היה גם מקום לאפשר למשיבים להעלות מצידם טענה מוצדקת של חוסר יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת חתימת החוזה.

חיוב בריבית פיגורים בשיעור מירבי הנהוג לגבי משיכות יתר בלתי מאושרות, דיו לשקף על הצד הגבוה, סיכון סביר של חברה קבלנית שאולי נזקקת לאשראי בנקאי לצורך מימון הבניה. לא כך הם פני הדברים בנוגע לפיצוי הנוסף בשיעור של 15% מהמחיר הכולל שהמערערים התחייבו לשלם עבור הדירה. לפיצוי כל כך דרסטי לא יכולה להיות הצדקה וגם לא ניתן לראותו כמבטא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו בעת חתימת החוזה.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי, במובן זה שיש להפחית סכום של 91,200 ש"ח מהחיוב שבית משפט קמא הטיל על המערערים כאמור בסעיף 38 לפסק דינו.

כן מורים אנו שחיוב המערערים בשכ"ט עו"ד  בערכאה קמא יועמד על 12,000 ש"ח + מע"מ.

המשיבה תישא בהוצאות המערערים בערעור בסכום של 7,500 ש"ח + מע"מ. הסכום האמור יקוזז מחובם הנפסק.