פסק-דין בתיק עא 3006/01

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב ( כבוד השופטת דניה קרת-מאיר), בת.א 47632/98, אשר לפיו התקבלה תביעת השיבוב של של המשיבה 1 והמערערת חויבה לשלם לה 85 אחוזים מסכום התביעה .

2. העובדות :

ביום 29.6.97 נתגלתה נזילת מים גדולה ב"אולפני שביט מאוחדים בע"מ" שבגבעתיים. מקור הנזילה היה במעבדות אשר הינן בבעלות המערערת, הממוקמות קומה מעל האולפנים. מאוחר יותר התברר כי מיכל מים שהיה במעבדות והמשמש לזיקוק נבקע, וכתוצאה מכך המים שזרמו אליו כל העת, הציפו את המעבדות וחלחלו אל האולפנים דרך רצפת המעבדות, שהינה גם תקרת האולפנים.

המשיבה 1 היתה מי שביטחה את האולפנים באותה עת, ומכוח חבותה על פי פוליסת הביטוח, ולאחר בדיקת בעלי מקצוע ומומחים, פיצתה אותם בגין הנזקים שנגרמו עקב ההצפה.

כפועל יוצא הגישה המשיבה 1 את תביעת השיבוב נשוא הערעור דנן. לטענתה, הואיל והיא פיצתה את האולפנים בגין הנזקים שנגרמו להם, ומאחר שהמערערת התרשלה במניעת הנזקים ועל כן אחראית להם, הרי שקמה לה זכות התחלוף, לפיה היא זכאית לתבוע מהמערערת להשיב לה את סכום הפיצוי.

המערערת מצידה כפרה באחריותה לנזקים האמורים וטענה כי מעשיהם של צדדים שלישיים ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיה ומחדליה לבין הנזקים. לפיכך, הגישה הודעת צד ג' הן כנגד המשיבה 2 - יצרנית וספקית מיכל המים שנבקע, והן כנגד המשיבה 3 - העוסקת בהספקה והפצה של וסתי לחץ. המשיבה 2 אף הגישה הודעת צד ד' כנגד המשיבה 3, בטענה כי וסת הלחץ שרכשה ממנה לא מנע את התבקעות המיכל.

בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי, על פיה זכאית המשיבה 1 לפיצוי בשיעור 85% מסכום התביעה ולשכ"ט בשיעור 10% + מע"מ. עוד הוסכם כי פסק הדין ידון ביחסים שבין המשיבה 1 למערערת, כמו גם ביחסים שבינן לבין כל הצדדים השלישיים והרביעיים, אשר יש לראותם כנתבעים לכל דבר ועניין.     

3. פסק דינו של בית משפט השלום :

בראשית פסק הדין התייחסה הערכאה הראשונה לחובת הזהירות של הצדדים. באשר למערערת, קבע בית המשפט כי מעצם היותה מחזיקת המקרקעין כדין, חלה עליה חובת זהירות כלפי האולפנים לתחזק באופן סביר וסדיר את המעבדה המצויה בשליטתה. עוד נקבע כי המשיבה 2 - כיצרנית מיכל המים שנבקע, חבה חובת זהירות כלפי המערערת - כצרכנית המיכל, וזאת לנוכח חובת הזהירות הקיימת במערכת היחסים שבין יצרן לצרכן. לעניין המשיבה 3, סברה השופטת המלומדת כי בתור יבואנית וספקית של ווסת הלחץ, יש לראותה כמי שחבה חובת זהירות כלפי המערערת והמשיבה 2, שהינן בגדר הצרכן והמשתמש הסופי.

בהמשך הדברים, בחנה הערכאה הדיונית מי מהצדדים הנ"ל הפר את חובת הזהירות. לאחר בחינת העדויות השונות, הגיעה השופטת הנכבדה למסקנה כי המערערת התרשלה והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, שכן לא פעלה על פי ההנחיות שניתנו לה מפי הטכנאי מטעם המשיבה 2 (היא לא סגרה את ברז כניסת המים למיכל בכל סוף יום עבודה כנדרש ואף לא הקפידה כי לחץ המים לא יעלה על 2 אטמוספרות).  

בהתייחס לאחריותה של המשיבה 2, הבהיר בית המשפט כי השאלה שבמחלוקת היא האם התבקע המיכל כתוצאה מפגם במוצר או כתוצאה מאי שמירת המערערת על הוראות השימוש וההפעלה של המוצר. לעניין זה נדרש בית המשפט לחוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים וכן לעדויותיהם. לאחר עיון במסמכים אלו, החליטה השופטת המלומדת לאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה 2 - ד"ר דוד אלפרשטיין, שסבר כי הסדק הקריטי שגרם להתבקעות המיכל נוצר כתוצאה מהעמסת יתר של המיכל. בד בבד, דחתה השופטת את חוות הדעת של המומחה מטעם המערערת - מר מאיר קנדלר, שהעריך כי הכשל במיכל נגרם כתוצאה מפגם במוצר. לנוכח דברים אלו, הסיקה הערכאה הראשונה כי לא נפל כל פגם במיכל המים או בתחזוקתו, ולפיכך המשיבה 2 לא הפרה את חובת הזהירות כלפי המערערת.

במסגרת הדיון הנוגע לאחריותה של המשיבה 3, קבע בית המשפט כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לפיה ניתן לייחס לאחרונה רשלנות, בין אם כלפי המערערת ובין אם כלפי המשיבה 2.

לאור קביעותיה ומסקנותיה האמורות, פסקה הערכאה הדיונית כי המערערת בלבד תשא בתשלום 85% מסכום התביעה למשיבה 1, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. בשל תוצאה זו, נדחו ממילא הודעות צד ג' של המערערת וכן הודעת צד ד' של המשיבה 2 למשיבה 3.    

4. טיעוני הצדדים בערעור שלפנינו :

מהודעת הערעור ומעיקרי הטיעון שהגישה המערערת, עולה כי עיקר טענותיה מופנות נגד החלטת בית המשפט לקבל את חוות דעת המומחים מטעם המשיבה 2, ולדחות את חוות דעתו של המומחה מטעמה. לדבריה, לעניין קבלתן או דחייתן של חוות דעת מקצועיות, נפסק זה מכבר כי לערכאה הראשונה אין כל יתרון על פני ערכאת הערעור. 

לגישת המערערת, טעתה הערכאה הדיונית בהעדפתה את מסקנותיהם חסרות הבסיס של המומחים מטעם המשיבה 2, על פני מסקנותיו המבוססות של המומחה מטעמה. לטענתה, שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם המשיבה 2 אינן עולות בקנה אחד ואף סותרות זו את זו. יחד עם זאת, היא מדגישה כי בשתי חוות דעת אלו אין כדי להפריך או לסתור את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעמה - מר קנדלר.

בהקשר זה מלינה המערערת על כך שעדותו של מר קנדלר, שהינו מומחה לחקר סדקים, נדחתה על ידי בית המשפט רק מהטעם שהוא אינו מומחה לפלסטיקה (יצוין כי עמודות המיכל שנבקע עשויות מחומר פלסטי). היא גם מציינת כי בית המשפט אינו קובע בפסק דינו את הסיבה לכשל ואינו מציין מהי התיאוריה המדעית העומדת בבסיס קביעותיו.

עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט משקבע כי המשיבה 2 נתנה הנחיה למערערת לסגור את ברז המים של המערכת בסופי שבוע, או בכל מועד אחר. לגרסתה, הנחיה מעין זו, הגם שבית המשפט סבר כי ניתנה למערערת בעל פה, לא מצאה כל ביטוי במסגרת ההנחיות שנמסרו לה בכתב, בכל פעם שהוחלפו עמודות המים במיכל.

לדידה של המערערת, די במסקנתו של המומחה מטעמה בדבר קיומו של פגם במוצר אשר גרם לכשל, כדי להטיל בהכרח חבות על המשיבה 2. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולקבוע את אחריותה המלאה או המירבית של המשיבה 2 לכשל האמור.