פסק-דין בתיק עא 2989/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן), מיום 27.8.02, בת"א 24779/98 אשר קיבל את תביעת בנק דיסקונט לישראל בע"מ  (להלן: " הבנק" או "המשיב 1") לתשלום יתרת החוב בחשבון המשותף של המערערת ובעלה, המשיב 2,לאחר שדחה את בקשת הרשות להתגונן של המערערת. נגד המשיב 2 ניתן פסק דין, ונחתמה פסיקתא עוד ביום 9.7.02. המשיב 2 הוא אך משיב פורמאלי בערעור שלפנינו.

1. רקע הדברים

הבנק הגיש נגד המערערת ובעלה (להלן: " המשיב 2") תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת החוב בחשבונם הפרטי המשותף (להלן: " החשבון המשותף") ע"ס 57,341.59 ש"ח (סכום הקרן). המערערת הגישה בקשת רשות להתגונן, ובה טענה כי הבנק ביצע פעולות בחשבון המשותף ללא הסכמתה, כי החשבון המשותף למעשה הפך מפרטי לעסקי ללא ידיעתה, וכי נעשו בו פעולות נוספות, כגון מכירת פק"מ והעברת כספים לחשבון העסקי של החברה שבבעלות המשיב 2 (להלן: "החשבון העסקי"), זאת, על סמך כתב שעבוד בו זויפה חתימתה של המערערת על ידי בעלה בידיעת הבנק. לטענת המערערת, פעולות אלה הן שגרמו להגדלת יתרת החוב נשוא התביעה בבימ"ש קמא בחשבון המשותף.

הבנק טען כי טענת זיוף החתימה הינה טענה בע"פ מול מסמך בכתב (כתב השעבוד), ומשכך יש לדחותה. כמו כן נטען כי יש לדחות את טענת המערערת ביחס לפעולות שנעשו בחשבון ע"י המשיב 2 הואיל והיא עצמה את עיניה וסמכה עליו ביחס לביצוע פעולות בחשבון המשותף. יתרה מכך, לפי מסמכי פתיחת וניהול החשבון המשותף, ניתן היה להסתפק בחתימתו של המשיב 2 לצורך ביצוע הפעולות בחשבון המשותף גם ללא חתימתה של המערערת.  

2. פסק דינו של בית משפט קמא

כב' השופטת רונן דחתה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה המערערת (המשיבה דאז) וקיבלה את תביעת הבנק, ובפסק-הדין חייבה את המערערת לשלם לבנק את סכום התביעה בגין יתרת החוב בחשבון המשותף. טענת הבנק של "טענה בע"פ מול מסמך בכתב" נדחתה מן הטעם שנתבע בסדר דין מקוצר יכול להעלות גם טענה בעל פה נגד מסמך בכתב ( ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל בע"מ פ"ד מ(2) 335). בקשת הרשות להתגונן נדחתה לגופה היות והשופטת קיבלה את טענת הבנק, וקבעה כי אין משמעות לטענת המערערת לעניין הזיוף, שכן בטופס פתיחת חשבון הבנק של המערערת ובעלה צוין כי כל אחד מהם יהא רשאי לפעול בחשבון ביחד ולחוד ללא הגבלה. דהיינו, הוסכם בין המערערת ובעלה ובין הבנק כי החשבון יופעל ע"י המערערת או בעלה. לאור העובדה שהמערערת לא טענה במסגרת בקשת הרשות להגן לעניין תוקפו ותקפותו של ההסכם בינה לבין הבנק כפי שהוא בא לידי ביטוי בטופס פתיחת החשבון הנ"ל, היא מודה בחתימתו עליו ואינה כופרת בהסכמות המצוינות בו, נקבע כי אף אם תתקבל טענתה של המבקשת כי חתימתה זויפה בכתב השעבוד וכי בוצעו בחשבון פעולות ללא ידיעתה, אין לכך משמעות. זאת מאחר וממילא ניתן היה להסתפק בחתימתו של בעלה של המערערת כדי להפוך את החשבון המשותף מפרטי לעסקי, ואף להעביר ממנו כספים.

3. טענות הצדדים

א. טענות המערערת

המערערת חוזרת בערעור על הטענות שטענה בבקשת הרשות להתגונן, וטוענת בנוסף כי מדובר בשליחות כאשר המשיב 2 הוא כביכול השלוח, וכי הבנק לא היה רשאי להסתמך על השליחות כצד שלישי מאחר וידע כי השלוח פעל תוך חריגה מהרשאתו כאשר פעל ללא הסכמתה וידיעתה של המערערת וזייף את חתימתה בכתב השעבוד. 

ב. טענות המשיב

המשיב טוען כי בדין דחתה השופטת קמא את בקשת המערערת לרשות להתגונן, מאחר ודי היה בחתימתו של בעלה של המערערת על כתב השעבוד כדי לאפשר את ביצוע הפעולות נשוא כתב השעבוד. לטענת המשיב, המערערת ובעלה הם בני זוג ואנשי עסקים המנהלים מזה עשרות בשנים מפעל בתחום יצור, שיווק ומכירת מוצרים טבעיים. המערערת, לטענת הבנק מעורבת בעסק באופן פעיל. הבנק מוסיף וטוען כי רק לאחר שנקלע העסק לקשיים כלכליים היתממה המערערת בטענה שהיא אישה פשוטה שאינה מבינה בעסקי בנקאות ושבעלה הוא זה שלמעשה ניהל את החשבון. ביחס לטענת השליחות והחריגה מהשליחות בביצוע הפעולות הנ"ל בחשבון המשותף, טוען הבנק כי מדובר בהרחבת חזית מאחר וטענה זו לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן ועל כן יש למחוק אותה.

4. בקשת רשות להתגונן   

בבקשות רשות להתגונן על המבקש להצביע על "הגנה לכאורה" בלבד על מנת שתינתן לו הרשות להתגונן, כאמור בע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66, עמ' 69-70:

" לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן. זאת משום שסדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (זוסמן, 618) ולענין זה, "אין לקבוע שהענין הוא כך, אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה': (שם, שם). מכיוון שכך: "די לו (לנתבע-ד.ל) להראות כי הגנה אפשרית בפיו ולו רק בדוחק, ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה, והנתבע יצא מקופח". (שם, 619).

היינו, מדובר בנטל שקל יחסית להרימו. הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק. לאחר שקראנו את כתבי הטענות של הצדדים, תיק בית משפט קמא ועיקרי הטיעון, הגענו למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל הנדרש כדי לזכות ברשות להתגונן ועל כן דינו של הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.

א. טענת המרמה והזיוף וההרשאה בחשבון המשותף

המערערת פותחת את עיקרי הטיעון בטענה כי:  "עניינו של ערעור זה: אי מתן רשות להתגונן, אף על פי שבית המשפט קמא מקבל גרסת המערערת לזיוף ומרמה, אגב קנוניה בין המשיבים, על חשבונה של המערערת". לעניין זה חשוב להבהיר כי ביהמ"ש קמא לא קיבל את גרסת המערערת לזיוף ומרמה, אלא קבע כי "אף אם תתקבל טענתה של המבקשת כי חתימתה זויפה בכתב השעבוד, וכי בוצעו פעולות ללא ידיעתה, אין לכך משמעות. ממילא ניתן היה להסתפק בחתימת בעלה בלבד כדי להפוך את החשבון מפרטי לעסקי, ואף להעביר ממנו כספים" (עמ' 2 ש' 22-24 לפסה"ד). דהיינו, ביהמ"ש בערכאה הדיונית לא קבע שום ממצאים עובדתיים לעניין טענת הזיוף והמרמה. כל שנקבע הוא שגם לו טענת הזיוף הייתה מתקבלת לא הייתה לכך משמעות, היות ותנאי החשבון המשותף כפי שנקבעו בין הבנק לבין המערערת והמשיב 2, מאפשרים ביצוע פעולות בחשבון ע"י המשיב 2 אף ללא חתימת המערערת וללא ידיעתה. יש להדגיש כי בנסיבות אלו סביר יותר כי חתימתה של המערערת לא זויפה, שכן לא היה בכך כל צורך.

בבקשת הרשות להתגונן טענה המערערת, כי לאחר שהוגבל החשבון העסקי, הבנק פעל בקנוניה עם המשיב 2 כאשר הציע לו להתחיל לפעול עבור החברה שבבעלותו באמצעות החשבון המשותף ולמשוך כספים מהחשבון המשותף לחשבון העסקי. זאת, בידיעה ברורה שהמערערת אינה מסכימה לכך. המערערת טוענת כי המשיב 2, בתצהיר שתמך בבקשה, הודה שזייף את חתימתה של המערערת בכתב השעבוד בידיעה ברורה של מנהל סניף הבנק שהמערערת אינה מסכימה לכך ואינה יודעת על כך. המשיב 2 לא נחקר על תצהירו ודבריו לא נסתרו ועל כן טוענת המערערת היה על בית משפט קמא לקבוע כי חתימתה זויפה. עוד טוענת המערערת, כי על סמך כתב שעבוד זה, מימש הבנק עצמו, ללא חתימת אף אחד מבעלי החשבון, פיקדונות בחשבון המשותף, והעביר כ-211,950 ש"ח מהחשבון המשותף לחשבון העסקי, תוך שהוא מותיר את החשבון המשותף ביתרת חוב. המשיב טוען כי אין מקום להעלאת טענת הזיוף או כל טענה אחרת הנוגעת לפעולות שביצע המשיב 2 בחשבון המשותף, שכן כפי שעולה ממסמכי פתיחת וניהול החשבון (נספח א' לכתב התביעה) שהמערערת לא חלקה על תוקפם, המשיב 2 היה רשאי לפעול בחשבון כפי שפעל. כמו כן, המערערת עצמה העידה כי במשך שנים סמכה על בעלה בניהול החשבון וכי לרוב הוא זה שפעל בחשבון וניהל את ענייני הכספים (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא מיום 3.6.02, להלן: " הפרוטוקול", ש' 9- 12, 24-25 וכן ס' 2,3 לתצהיר המערערת שתמך בבקשה לתיקון בקשת רשות להתגונן). לפיכך, טוען הבנק, משבחרה המערערת לפעול כפי שפעלה ולסמוך על בעלה שיפעל בחשבון ללא כל הגבלה, אין לה להלין (על מצב החשבון) אלא על עצמה.

כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, מהחוזה בין הבנק, המשיב 2 והמערערת, עולה במפורש כי המשיב 2, בעלה של המערערת יכול היה לבצע את כל הפעולות בחשבון המשותף, ולא היה לו צורך לזייף את חתימת המערערת. כיוון שהמשיב 2 הוא בעלה של המערערת ותצהירו תמך בבקשה, וכיון שגם הוא מעוניין בהצלחת הבקשה, אין לתת משקל לעדותו.

אכן, מבדיקת טופס פתיחת החשבון עולה כי בני הזוג היו רשאים לבצע פעולות בחשבון המשותף ביחד ולחוד, ולכן לא הייתה כל סיבה לבנק שלא לאפשר למשיב 2 לפעול בחשבון גם ללא חתימתה ו/או הרשאתה המפורשת של המערערת. בנוסף, במשך שנים רבות המשיב 2 הוא זה שביצע את מרבית הפעולות המשמעותיות בחשבון והמערערת סמכה עליו. לאור זאת, הבנק גם לא צריך היה לחשוב כי דבר מה השתנה. יתרה מכך, מדובר בבני זוג שגרו תחת קורת גג אחת, כאשר החברה בבעלותו של הבעל אולם כל בני המשפחה היו מעורבים בחברה באופן כזה או אחר; המערערת עבדה בה במשך כ-10 שנים, הבת עבדה בחברה במשך כ-5 שנים והייתה לה מניה בחברה, ולבן יש מניה בחברה (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 18-21, עמ' 2 ש' 18-21, עמ' 4 ש' 14-15 בהתאמה). לאור כל האמור לעיל, די היה בחתימתו של הבעל על כתב השעבוד, וטענת הזיוף והקנוניה של המערערת אין לה על מה שתסמוך, ולא היה בקבלתה כדי לשנות התוצאה.

ב. חובות הבנק