פסק-דין בתיק עא 2973/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 50122/96 (כבוד השופטת ר. אלט-פינצ'וק) לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה כתוצאה מהליכים משפטיים שונים אותם יזמו המשיבים ושבמסגרתם הוצא צו מניעה האוסר על המערערת למכור דירה שבבעלותה (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         ביום 5.6.91 נכרת בין המערערת, חברה קבלנית, לבין יעקב אפשטיין, ז"ל ואחרים, בעלי מקרקעין בתל אביב, הסכם קומבינציה. בהתאם להסכם, התחייבה המערערת להקים בניין על מגרש שבבעלותם המשותפת של אפשטיין ואחרים. בתמורה, הוקצו לאפשטיין שלוש דירות, כאשר ניתנה לו האפשרות להמיר אחת מהן בדירת גן (להלן: " ההסכם" ו" דירת הגן" בהתאמה). אף ליתר בעלי הקרקע הוקצו דירות, אלא שעניינם אינו רלוונטי לערעור זה.

המשיבים הינם יורשיו של אפשטיין, ז"ל ובאים בנעליו.

2.         בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות, בין היתר באשר לשאלה האם מימשו המשיבים את זכותם על פי ההסכם להמיר את אחת הדירות בדירת הגן. לטענת המערערת זכות זו לא מומשה על ידי המשיבים במועד ולפיכך סירבה לאפשר למשיבים לממש את אופציית ההחלפה.

בהתאם להוראות ההסכם, הועברו המחלוקות השונות להליך בוררות שנערך לפני כבוד השופט בדימוס, שאול אלוני (להלן: " הבורר"). 

3.         בתאריך 3.11.94 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המערערת למכור את דירת הגן וזאת עד להכרעת הבורר במחלוקת שביניהם. בתצהיר התגובה שהגישה המערערת במסגרת זו התברר כי דירת הגן כבר נמכרה ולכן לא ניתן לאסור על מכירתה, ומשכך דחה בית המשפט את הבקשה ביום 21.12.94 (להלן: " הבקשה הראשונה"). אלא שבחלוף תקופה שבו והגישו המשיבים בקשה נוספת לצו מניעה בנימוק כי בעת הדיון בבקשתם הראשונה הציגה המערערת לבית המשפט עובדות מטעות, כאילו דירת הגן כבר נמכרה, בעוד שבפועל לא נמכרה דירה זו (להלן: " הבקשה השניה"). בית המשפט נעתר לבקשה ובתאריך 11.6.95 ניתן צו מניעה ארעי, ולאחר דיון ניתן ביום 7.9.95 צו מניעה זמני האוסר על המערערת למכור את דירת הגן (להלן: " צו המניעה"). 

להבטחת נזקי המערערת חויבו המשיבים להפקיד ערבות עצמית בסך של 25,000 ש"ח. בערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון בשאלת גובה הערובה נקבע כי שלוש דירות המשיבים בבניין תשמשנה ערובה בקשר עם צו המניעה שניתן, ובהמשך - עם הגשת התביעה על ידי המערערת וגיבוש נזקה - הופחת גובה הערובה לשתי דירות ולחילופין ערבות בנקאית בשווי של 100,000$.

4.         ביום 8.2.96 נתן הבורר פסק ביניים לפיו המשיבים לא ניצלו את זכותם לפי ההסכם להמיר את אחת מדירותיהם בדירת הגן (להלן:" פסק הבורר"). בעקבות פסק הביניים בוטל צו המניעה שאסר על המערערת למכור את דירת הגן, וזאת כשמונה חודשים לאחר שהוצא.

5.         זהו הרקע לתביעה אותה הגישה המערערת נגד המשיבים לבית משפט השלום. עניינה של התביעה נזקים שנגרמו למערערת בעטיין של הבקשות השונות לצווי מניעה (בהערת אגב נעיר כי במקור הוגשה התביעה גם נגד יתר בעלי הקרקע ולגבי צו מניעה שניתן בהתייחס לדירה נוספת, אלא שהתביעה בעניין זה - נמחקה). 

מכל מקום, בכתב תביעתה טענה המערערת כי ביום 2.9.94, נחתם בינה לבין גב' קורנליה רונאל (להלן: " רונאל") זכרון דברים למכירת דירת הגן בסכום של 667,000$. בסמוך לאחר מכן החלו המשיבים במסע ההטרדות והבקשות המשפטיות בקשר עם דירת הגן, והעסקה בוטלה על ידי רונאל שביקשה להימנע מסיבוכים משפטיים. תחת זאת, רכשה רונאל דירה אחרת בבניין, בסכום נמוך יותר. טענת המערערת היתה כי לא הצליחה למכור את דירת הגן גם לאחר ביטולו של צו המניעה ובמשך השנה שלאחר מכן עד למועד הגשת התביעה על ידה (30.9.96), שכן חלה ירידה בביקוש לדירות יוקרה, כדוגמת דירת הגן, שמחירן הראלי ירד. ראשי הנזק אותן תבעה המערערת היו התשואה (הריבית) אותה היתה יכולה לקבל עבור התמורה לו היתה מוכרת את דירת הגן לרונאל, מחיר האשראי הבנקאי שנדרש לה בשל אי מכירת דירה הגן ונזק נוסף בגין אי יכולתה למכור את דירת הגן, גם לא במועד הגשת התביעה.

6.         בית המשפט דחה את התביעה על כל ראשיה. כן דחה בית המשפט טענה שבאה לידי ביטוי מפורש בתצהיר עדות ראשית של המערערת כי הדירה נמכרה כשנה לאחר הגשת התביעה במחיר נמוך, וחייב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 75,000 ש"ח, הכל כמפורט בפסק הדין.  בתמצית קבע בית המשפט כדלקמן:

א.         דירת הגן

בהתייחסו לדירת הגן ולנזק שנוצר לכאורה כתוצאה מביטול המכר על ידי רונאל קבע בית המשפט כי לא הוכח שרונאל היתה רוכשת את דירת הגן אלמלא הבקשה הראשונה לצו מניעה. רונאל לא חתמה על הסכם או זיכרון דברים, אלא רק על מסמך הנושא כותרת " רישום פרטי בקשה לרכישת דירה" בו נאמר במפורש כי מדובר ברישום עזר פנימי שאין בו לחייב את המערערת בכל צורה שהיא, ורק חוזה חתום יש בו כדי ליצור התחייבות מצד החברה. זאת ועוד, רונאל העידה כי ממילא התלבטה אם לרכוש את דירת הגן, בשל גודלה, ואכן מיום שחתמה על אותו מסמך פנימי ועד שהוגשה הבקשה הראשונה לצו מניעה עבורו חודשיים בהם לא נחתם כל חוזה מחייב עימה. מציינת הערכאה הדיונית כי בפועל צו מניעה לא הוצא בעקבות הבקשה הראשונה, אלא רק בעקבות הבקשה השנייה שהוגשה לאחר שרונאל ביטלה את כוונתה לרכוש את דירת הגן ורכשה אחרת תחתיה. לדעת השופטת המלומדת, עצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני, מבלי שניתן צו ולו ארעי, אינה גורמת לנזק. לטעמה, ניתן לחייב בעל דין רק בנזקים המתגבשים לאחר הוצאת צו מניעה, והערובה שהופקדה עומדת בתוקפה רק בקשר לנזקים שבתקופת קיומו של הצו.

אשר לנזק שנגרם לכאורה בעת היותו של צו המניעה בתוקף, קבעה הערכאה הדיונית כי המערערת לא הוכיחה שבאותה תקופה היה קונה פוטנציאלי אחר לדירת הגן. אמנם, לאחר שבוטל צו המניעה חתמו בני הזוג שיף על בקשה לרכישת דירה, כדוגמת הבקשה עליה חתמה רונאל, במחיר שהוא נמוך ב - 77,000$ מהמחיר שסוכם עם רונאל. אולם, לא הוכח שדירת הגן אכן נמכרה בסופו של יום לרוכשים אלו. יתרה מכך, גם אם היתה מתקבלת טענת המערערת לגבי המחיר בו נמכרה דירת הגן, לא היה בכך כדי להועיל משום שההסכם עם שיף נחתם לאחר הגשת התביעה קרי, מדובר בנזק שעוד לא נולד במועד הגשת כתב התביעה ולכן המערערת אינה יכולה לתבוע פיצוי בגינו במסגרת תביעתה.

ב.         הפסד אפשרות מימון ותשואה

המערערת טענה, כאמור, כי המניעה שנוצרה מלמכור את דירת הגן הביאה לכך שנבצר ממנה לממן את הפרויקט מכספי התמורה של דירה זו או להשיג באמצעותה מימון בנקאי לפרויקט. לביסוס טענותיה הסתמכה המערערת על שתי חוות דעת של מהנדס ושמאי מקרקעין, אלא שלגופן, קבע בית המשפט כי חוות דעת אלה מתייחסות לטענות אחרת של המערערת שעניינן הנזקים שנגרמו עקב הפרתם הנטענת של המשיבים מלשעבד את המקרקעין עליהם מוקם הבניין. חוות דעת אלה אינן מאזכרות את צו המניעה והשפעתו על מימון הפרויקט וכל המסמכים עליהם הן מבוססות הינם מסמכים שקדמו להוצאת צו המניעה. יוצא אפוא כי לא הוגשה חוות דעת העוסקת ספציפית בנזקי צו המניעה, ועל כן לא הוכחו הנזקים המימוניים שנגרמו למערערת בקשר עימו.

ג.          אי יכולת למכור את דירת הגן

אשר לטענתה האחרונה של המערערת בדבר אי יכולתה למכור את הדירה עד למועד הגשת התביעה, הרי שהגדירה נזק זה כ"נזק נוסף" והוא לא פורט כדבעי בכתב התביעה ולא הוכח ועל כן לא ניתן לפצות בגינו. כן, נראה כי נזק זה אינו רלוונטי עוד נוכח הטענה כי דירת הגן לבסוף נמכרה. 

7.         מכאן הערעור שלפנינו, בו טוענת המערערת כי בית המשפט שגה משקבע כי לא הוכח שדירת הגן היתה נמכרת לרונאל בהתאם למסמך שנחתם עימה. לטענת המערערת מהווה המסמך זיכרון דברים מחייב, הגם שכותרתו שונה. עוד טוענת המערערת כי יש לאמוד את נזקיה החל מהמועד בו הוגשה הבקשה הראשונה לצו מניעה. המערערת מודעת לכך כי רונאל חזרה בה מכוונתה לרכוש את דירת הגן טרם ניתן צו מניעה, אולם מדגישה כי עצם הגשת הבקשה היא זו היוצרת אי וודאות. בקשה מעין זו מחייבת אותה, כצד המנהל משא ומתן, לגילוי נאות ולתום לב - שאם לא כן חשופה היא לתביעה מרונאל. לטענת המערערת אין ספק כי הגשת הבקשה הראשונה היא זו אשר הביאה בסופו של יום את רונאל להחלטה שלא לרכוש את דירת הגן.