פסק-דין בתיק עא 2953/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופטת חנה פלינר) מיום 3.7.2006 (ת"א 39986/03), אשר חייב את המערערים, ביחד ולחוד, בתשלום סכום התביעה בסך של 52,809 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום המלא בפועל.

רקע

1.      המערער 1 (להלן : " המערער") הוא מנהלה של המערערת 2 והבעלים של 100% ממניותיה. המערערת 2 (להלן : " המערערת") היא חברה פרטית בע"מ העוסקת בביצוע עבודות מסגרות קונסטרוקציה ומבני מתכת. המשיבה היא חברה העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי ברזל.

2.      תביעה זו הוגשה במקורה בבית המשפט בסדר-דין מקוצר. בכתב התביעה המקורי שהגישה המשיבה נגד המערערים טענה, כי במועדים שונים במהלך שנת 2002 רכשו ממנה המערערים סחורה, בסך כולל של 65,997 ש"ח. עבור הסחורה שסיפקה נותרו המערערים חבים למשיבה, לטענתה (ולאחר ששולם לה סכום של 15,000 ש"ח בלבד), סך של 51,297 ש"ח. לכתב התביעה צרפה המשיבה העתקי חשבוניות ותעודות משלוח מהתקופה הרלוונטית שהוציאה עבור "עודד אלרון עבודות בטון ומסגרות", הזמנות סחורה, כרטסת הנה"ח וכן מסמך "תנאי מכירה כלליים" - המהווה לטענתה חלק בלתי נפרד מתעודות המשלוח ומהחשבוניות שניפקה המשיבה - וכולל בתוכו הוראה המחייבת את בעל המניות בחברה המתקשרת לערוב אישית לתשלום תמורת הסחורה שסופקה.

3.      ביום 12.10.04 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה לתקן את כתב התביעה, כדי להבהיר שהמערער נתבע לא רק מכוח ערבות אישית להתחייבויות המערערת (כפי שעלול היה להשתמע מכתב התביעה המקורי), אלא בשל יריבות אישית, לאחר שרכש את הסחורה באופן אישי כל השנים מהמשיבה.

בכתב התביעה המתוקן שהוגש (בסדר דין רגיל), טענה המשיבה כי היריב הישיר שלה הוא המערער, הוא שהתקשר עימה באופן אישי בחוזה לאספקת הסחורה ורכש ממנה סחורה כל השנים. לטענתה, רק שמו של המערער נרשם כלקוח בספרי הנה"ח של המשיבה וכל חשבוניות העסקה יצאו על שמו ולא על שם המערערת. עוד נטען על ידה כי לא ידעה על הקמת המערערת ומעולם לא היתה בקשר מסחרי איתה. המערער לא הודיע לה על היווסדה ולא ביקש ממנה לשנות את הרישום על שמו בחשבוניות העסקה. מכאן, שיש לחייבו באופן אישי בסכום התביעה. לחלופין, טענה המשיבה כי יש לחייב את המערערת בדין מכוח היותה רוכשת הסחורה מן המשיבה, ואת המערער לחייב מכוח ערבות אישית לחיובי המערערת ו/או מכוח היותו המנהל ובעל המניות היחיד במערערת.

4.      בכתב ההגנה הכחישו המערערים את היריבות בין המשיבה לבין המערער וטענו כי אין כלפיו עילת תביעה. לטענתם, מעת התאגדותה של המערערת היתה ההתקשרות בין המערערת -  אשר הזמינה את הסחורה - לבין המשיבה, ולא  בין המערער לבין המשיבה (כאשר בשל טעות אצל המשיבה לא נרשם על גבי החשבוניות "בע"מ", אלא שם החברה בלבד).

באשר לטענות החלופיות שהעלתה המשיבה נטען, כי תעודות המשלוח והחשבוניות אינן חתומות על-ידי המערער, הן אינן יכולות להקים ערבות אישית של המערער לחיובי המערערת, והוא חוסה מאחורי מסך ההתאגדות. לחלופין, ככל שקיימת תניית ערבות אישית היא בטלה בהיותה תניה מקפחת בחוזה אחיד מטעם המשיבה.

המערערים לא חלקו על כך שקיבלו את הסחורה לידיהם ולא הכחישו את הטענה כי החוב למשיבה לא נפרע במלואו, אך טענו כי יש לקזז ממנו סך של 18,000 ש"ח בשל אי איסוף סחורה על-ידי המשיבה, בניגוד למוסכם. המערערים טענו עוד, כי לאחר שהמערערת נכנסה לחדלות פרעון, בסביבות חודש מרץ 2003, סוכם בינה לבין המשיבה כי האחרונה תגיע לחצרי המערערת ליטול סחורה שנותרה. המשיבה לא טרחה לאסוף את הסחורה עד למועד שסוכם ובכך לצמצם את החוב, ומשלא עשתה כן יש לקזז סך של 18,000 ש"ח - שווי הסחורה שנותרה - מחובה של המערערת למשיבה .

פסק דינו של בית המשפט

5.      באשר לפלוגתא שהוצבה בעניין היריבות בין המשיבה לבין המערער - שהיא נשוא הערעור דנן - קבע בית המשפט, לאחר שסקר את הראיות שבאו לפניו, כי לכל אורך הדרך התקשרה המשיבה עם המערער באופן אישי, הן במשך התקופה שלפני התאגדות המערערת (כשעל כך לא היתה מחלוקת) והן במשך התקופה שלאחר מכן.

בית המשפט דחה את גרסתו של המערער כי הודיע למשיבה על שינוי דרך ההתאגדות ועל החלפת הישות המשפטית, וקבע פוזיטיבית כי המשיבה לא קיבלה כל הודעה בעניין. בממצאיו העובדתיים התרשם בית המשפט מהעדויות שהושמעו בפניו - לרבות מהימנעותם של המערערים מלהציג את מכתב ההודעה הנטען או להעיד ספק אחר שעבד עם המערער כי קיבל הודעה כאמור, וזאת ללא הסבר מניח את הדעת. גם לאור המסמכים הנלווים לעסקאות שהוצגו בפניו נקבע כי לא ניתן ללמוד על כך שהמתקשרת היא המערערת. קביעותיו אלו התבססו בין השאר, כפי שציין, על חוסר אחידות במסמכים שהוצגו לפניו באשר לזהות הלקוח המזמין ועל כך שממסמכי המשיבה (חשבוניות ותעודות משלוח שהוציאה) נעדר לכל אורך הדרך שמה המלא של המערערת (לרבות היעדרו של הציון 'בע"מ'). בהקשר זה מצא בית המשפט את גרסתו של המערער - כי ביקש מהמשיבה לתקן את החשבוניות שהוציאה - בלתי אמינה לכשעצמה, מה גם שלא נתמכה בכל ראיה אחרת. מהקביעות העובדתיות האלו הסיק בית המשפט כי על אף שחלק מן התמורה שולמה בשקים הנושאים את שמה של המערערת, המשיבה לא ידעה (ולא ניתן היה ללמוד מכך באופן מפורש) על השינוי וזהות הלקוח ועל כך כי המתקשרת היא המערערת בלבד. גם מתיקון כתב התביעה קבע בית המשפט, לאחר שנחה דעתו כי זה התבקש מחמת הזהירות וכדי למנוע אי בהירות ולא ניתן ללמוד על כך שהמשיבה ידעה על השינוי בטרם הגשת כתב התביעה.

בית המשפט שקל גם את האינטרסים של הצדדים. בית המשפט ציין כי האינטרס של המעביר - ולכן גם הנטל להוכיח את דבר העדכון - הוא לוודא וליידע את הגורמים הרלוונטים בדבר השינוי, שכן לכך משמעויות הקשורות לחבות במס ולעניין האחריות האישית. עבור המשיבה, המשמעות של שינוי כזה (המעבר לפעילות במסגרת של חברה) היא להידרש לפעולות כמו: בטחונות אישיים, קביעת מסגרת אשראי, וידוא של זכויות חתימה ועוד; הכל על מנת להבטיח את זכויותיה.

למעלה מן הדרוש (שכן קבע כי קיימת יריבות ישירה בין המערער לבין המשיבה) ציין בית המשפט, כי לו נדרש לכך היה דוחה את טענות המשיבה בדבר הערבות האישית והרמת מסך. שכן, לא די בתנאי מכירה כלליים ולא חתומים כדי להקים ערבות אישית. עילה זו נדחתה גם בפסקי דין אחרים שהובאו בפניו. כמו כן, לא הובאה כל ראיה כי המערער ניצל את מסך ההתאגדות והזמין סחורה כשהוא מודע לכך כי החברה לא תוכל לפרוע את החוב.

לבסוף, דחה בית המשפט מכל וכל גם טענת הקיזוז של המערערים. בית המשפט ביסס את מסקנתו על כך כי המערער לא הציג כל ראיה בקשר לקיומה של הסחורה במועד שטען ולשוויה. כן התרשם מעדותו של מנהל מכירות במשיבה שביקר במקום עסק המערערים, אך המקום היה נטוש. בית המשפט ציין כי על המערער היה לדאוג להעברת הסחורה למשיבה ולהוצאות הכרוכות בהקטנת החוב כלפיה.

עיקר טענות בעלי הדין בערעור

6.      הערעור שלפנינו הוא על עצם חיובו של המערער בסכום התביעה, ובו תוקפים המערערים קביעה אחת בלבד של הערכאה הדיונית: כי קמה יריבות ישירה בין המערער לבין המשיבה.

לטענתם, שגה בית המשפט משהתעלם מהודאה של המשיבה - המצויה בכתב התביעה המקורי - לפיה יריבתה היא המערערת ולא המערער באופן אישי, וכאשר נמנע מלהתייחס לתצהיר התומך בבקשת העיקול שהגישה המשיבה ככזה המהווה הודאת בעל דין מפורשת על יריבות אישית מול המערערת. לכן, שגה בית המשפט כאשר קבע - בהסתמך על כך שהמערערים לא הוכיחו כי שלחו למשיבה הודעה בקשר למעבר - כי הודעה על השינוי לא ניתנה למשיבה. כמו כן, שגה בית משפט קמא משלא נתן את המשקל הראוי לכך, כי תיקון כתב התביעה ושינוי הגרסה נעשו רק לאחר שניתן פסק דין אחר נגד המשיבה (להלן: " ענין עצמה") אשר בו נדחתה טענת הערבות האישית הנלמדת מהכיתוב שבגב החשבוניות. כן שגה בית המשפט כאשר לא נתן את המשקל הראוי לכך כי לא נסתרה טענת המערערים שכל התשלומים ששולמו למשיבה מאז היווסדה של המערערת (בשנת 1998), שולמו על-ידי האחרונה. המערערים תוקפים את קביעת בית המשפט כי על-פי מבחן זיהוי האינטרסים ומן המסמכים הנלווים לעסקאות יש להעדיף את גרסת היריבות הישירה שבין המערער לבין המשיבה. המערערים טוענים כי בהתחשב בדמיון שבין שמו האישי של המערער לבין שמה של המערערת, אין חשיבות רבה בפרקטיקה לתיקון השם בחשבוניות לשמה של המערערת וממילא ניתן לתבוע את ההוצאות בשם המערערת, גם אם השם שעל החשבוניות אינו תואם במדוייק את שם החברה. כמו כן טוענים הם כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מכך שמסמכי הזמנה רבים שהוצגו בפניו, אשר הוציאה המערערת למשיבה, מלמדים במפורש כי המזמינה היתה המערערת ולא המערער באופן אישי.

המשיבה בערעור זה דוחה את טענות המערערים על הסף. לטענתה, לכל אורך הדרך טענה כי המערער הוא שעבד מולה באופן אישי. גם אם תחילה לא היה ברור מכתב התביעה המקורי או מהבקשה למתן צו עיקול כי המערער הוא שהזמין את הסחורה באופן אישי, הרי מהמסמכים הבאים שהגישה לבית המשפט בקשר לבקשת העיקול (כשחלקם הוגשו עוד לפני מתן פסק הדין בעניין עצמה) כבר הדגישה המשיבה כי המערער הציג עצמו כאדם פרטי והוא שעבד עימה באופן ישיר ולא המערערת. בעקבות זאת גם תוקן כתב התביעה, בשלב מקדמי, למען הזהירות בלבד - כדי להבהיר שהמערער נתבע גם בשל יריבות אישית עם המשיבה, ולאחר שהמערערים אף העמידו את המשיבה על טעותה בקשר לשמה הנכון של המערערת (כפי שהופיע בכתב התביעה המקורי). המשיבה מציינת כי המערער לא ערער על החלטת בית המשפט שהתירה את תיקון כתב התביעה, אלא רק בערעור על פסק הדין הסופי. לטענתה, גם מחקירתם של העדים עולה כי היא תמיד עבדה מול המערער באופן אישי, אשר מצידו לא עדכן אותה כי הקים חברה בע"מ. עובדה זו התגלתה לה, לטענתה, שנים לאחר מכן, לאחר שהמערער חדל לשלם, ולכן נתבעה גם המערערת.

דיון והכרעה

7.      על-פי הסכמה דיונית של הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 27.3.07, נדון ערעור זה על סמך החומר הקיים בתיק ללא דיון בעל-פה.

8.      סקרנו את הטענות והגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. מדובר בפס"ד מנומק היטב על-ידי בית משפט קמא, שלא נפלה בו שגגה.