פסק-דין בתיק עא 2949/01

השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד

העובדות

1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת שריר, ס"נ) בת.א. 1035/99 לפיו נפסקו למערער פיצויי נזיקין בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים.

2. מעשה שהיה כך היה: המערער, יליד שנת 1965, נפגע בתאונת-דרכים ביום 26.3.96. התאונה אירעה במהלך נסיעת עבודה, אך הרכב בו נסעו המערער וחבריו היה רכבה הפרטי של גב' לינדה אביטן (להלן: "גב' אביטן"), אחת מבעלי המניות בחברה בה הועסק המערער. המערער איבד את הכרתו ובשל דימום תוך בטני נותח ונכרת הטחול. כמו כן נגרמו לו שברים בעצם הבריח ובחוליות עמוד השדרה. בית-המשפט מינה שני מומחים רפואיים. הרופא המומחה בתחום האורטופדיה קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל הגבלה בטווח התנועה. המומחה בתחום הרפואה הפנימית העריך את נכותו הצמיתה ב-10% לאחר כריתת הטחול ו-1% בשל המצב שלאחר ניתוח הבטן. לדברי מומחה זה כריתת טחול כשלעצמה אינה גורמת לנכות תפקודית, אך יש בה סכנה מוחשית לזיהום. המל"ל קבע את נכותו בשיעור של 10% בשל השברים בעמוד השדרה. המומחים לא נחקרו על חוות-דעתם והנכות הרפואית המשוקללת נקבעה לאור זאת בשיעור של 19.8%. 

פסק-הדין של בית-משפט השלום

3. מדובר במי שהינו טכנאי קול ולפי טענתו העבודה כרוכה בהרמת משאות כבדים ולנוכח פגיעותיו בתאונה ופריקות חוזרות ונשנות של הכתף יש לו הגבלות בעבודתו. לפי תלושי שכרו הוכחה ירידה בשכרו. הוחלט לפסוק לו פצוי השתכרות בתקופת אי הכושר בסך 26,103 ש"ח, פצוי גלובלי בשל הפסד שכר וכושר השתכרות לגבי העבר בסך של 100,000 ש"ח ולגבי העתיד בסך של 301,005 ש"ח. לאחר הוספת סכומי פיצויים בגין כאב וסבל,  הוצאות, עזרת צד ג' ושמירה צמודה הועמד הסכום הכולל של הפיצויים על סך של 520,681 ש"ח, ולאחר תיקון טעויות סופר על סך של 519,044 ש"ח . מסכום זה הופחת הסכום המהוון של גימלאות המל"ל, 473,870 ש"ח, ונותרה יתרה של 45,174 ש"ח.

מכאן נפנתה השופטת המלומדת לבחינת השאלה אם בנסיבות אלה זכאי המערער ל-25% מנזקו בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. השופטת ציינה כי ודאי שהמערער היה זכאי לכך אם היתה תביעתו נבלעת במלואה בתקבולי המל"ל, שכן הרכב בו נסע בעת התאונה לא היה רכב של החברה בה עבד, אלא רכבה הפרטי של גב' אביטן, שהיתה בעלת מניות בחברה, אך אפילו לא כיהנה כמנהלת בה. ואולם מאחר ונותרה, כמפורט לעיל, יתרה מסויימת וסכום הפיצויים לא נבלע במלואו הרי שהמערער אינו זכאי בשל כך לפיצוי בשיעור של 25%, למרות שהיתרה האמורה נמוכה מאותם 25%. לנוכח מסקנה זו נפסק למערער פיצוי בשיעור היתרה הנ"ל, קרי 45,174 ש"ח. כמו כן לא נפסקו לטובת המערער כל הוצאות שהן.

הערעורים

4. לטענת המערער נפלגה שגגה במסקנת השופטת הנכבדה לגבי פרשנותו של סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי והיה מקום לפסוק למערער לפחות את אותם 25% מסכום הפיצויים. משמעות הסעיף ומטרתו הינן להעניק לניזוק לפחות 25% מן הנזק ומשום כך אם נותר בידיו לאחר ניכוי תקבולי המל"ל סכום קטן מ-25% אין די בכך לשלילת זכותו זו. אם לא כן ייוצר מצב אבסורדי לפיו מי שנותרת לגביו יתרה זעומה של שקלים בודדים לא יזכה לפיצוי ואילו אם תביעתו תיבלע במלואה יזכה לאותם 25%. כמו כן מכוון הערעור לאי פסיקת שכ"ט עו"ד.

5. בערעור שכנגד טוענים המערערים כי תביעת המערער אכן צריכה היתה להיבלע בתשלומי המל"ל, שכן נפסקו לו סכומים גבוהים יתר על המידה. ואולם חרף זאת אין המערער זכאי לקבלת ה-25%, שכן מדובר בתאונת עבודה בשירות המעביד. לחילופין - גם אם תידחה טענה זו, עדיין אין המערער זכאי להפעלת סעיף 330(ג) הנ"ל, שכן לפי הוראת הסעיף הדבר מותנה בהודעה של הזכאי לגימלה למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו. מאחר והמערער לא הציג כל ראיה על משלוח הודעה כזו, אין הוא עומד בתנאי החוק.

אשר לשיעור הפיצויים - נטען כי כריתת הטחול אינה תפקודית וכי מדובר בעדות יחידה של המערער לגבי הפסדי שכרו ומגבלותיו.

ד י ו ן

6. שלוש שאלות ניצבות לדיון ולהכרעה בערעור זה: 

ראשית - האם המקרה אכן נופל בגדרו של סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי, קרי האם מדובר בתאונת עבודה בשירות המעביד אם לאו, וכן שאלת ההודעה למל"ל לגבי הגשת התביעה.

שנית - באם המערער נכנס בגדרו של הסעיף הנ"ל - מה הדין כאשר התביעה אינה נבלעת במלואה בתקבולי המל"ל, אלא נותרת יתרה הפחותה מאותו שיעור של 25%.

שלישית - האם יש או אין הצדקה להתערב בשיעור הפיצויים כפי שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, וכן ענין פסיקת ההוצאות.

7. לגבי שיעור הפיצויים - יש לחזור ולהדגיש כי: "הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית-המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720).

כמו כו מצינו כי: "בית-משפט לערעורים לא יתערב באומדני נזק ופיצוי של ערכאה קודמת, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של הערכה גלובאלית, אם הוא סבור כי הסכום שנפסק הוא סביר ותואם את המציאות העובדתית ומשתלב במדיניות הפיצוי הנהוגה במקרים דומים" (ע"א 574/85 קרן נ' חברת הר חרמון בע"מפ"ד מג(3) 428).

העקרונות האמורים יפים לענייננו ולאורם אין הצדקה להתערב בשיעור הפיצויים כפי שנפסק ע"י הערכאה הראשונה.

אשר לטענה כי מדובר בעדות יחידה של בעל-דין, יש לציין כי אמנם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] אם פוסק בית-המשפט על פי עדות יחידה של בעל דין, ולעדות זו אין סיוע, אזי עליו לפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בעדות זו. עם זאת כאשר בית-המשפט נותן אמון רב בעדות כזו די בכך כדי להוות הנמקה מספקת ( ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי פ"ד מו(1) 738,733; ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1) 679, 681).  מכל פנים במקרה זה תאמו תלונות המערער את חוות-הדעת הרפואיות וכמו כן הוגשו תלושי שכר שאיששו את גירסתו.

      צודקת ב"כ המערער בטיעונה כי לא היה מקום למנוע מהמערער פסיקת שכ"ט עו"ד ויש לתקן זאת בערעור. בית-משפט השלום לא ציין כל טעם מיוחד לשלילת הוצאות מהמערער ובהיעדר נסיבות מיוחדות זכאי הוא לפסיקת ההוצאות (ע"א 77/85 חברת החשמל מחוז ירושלים נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לט(2) 592).

8.   לגבי תחולתו העקרונית של סעיף 330(ג) הנ"ל על המקרה - בסוגיה זו יש מקום לאמץ את קביעת הערכאה הדיונית בכל הנוגע לכך שאין הדברים אמורים בתאונת עבודה וכי המערער היה זכאי להפעלת הסעיף. זאת על שום שמדובר היה ברכב פרטי של גב' אביטן ולא ברכב של החברה המעבידה וכאשר גב' אביטן אינה נמנית על הנהלת החברה.

לגבי משלוח ההודעה למל"ל - אמנם דרישה זו כלולה בסעיף הנ"ל, אלא שבצדק נטען מטעם המערער כי בכל מהלך הדיון בערכאה הראשונה לא הועלתה שאלה זו לדיון והיא צצה ועלתה לראשונה בעיקרי הטיעון בערעור שכנגד. אכן, טענה משפטית שאינה כרוכה בתשתית עובדתית ניתן להעלות לראשונה גם בשלב הערעור, אך לא כן לגבי טענה עובדתית הטעונה תשתית ראייתית (השוה ע"א 8155/00 טיפוגרף נ' קרברסקי פ"ד נו(5) 563; ע"א 5349/97 זוסמן נ' טייב פ"ד נד(2) 494). לפיכך טיעון זה אין בו כדי לחסום את שערי הסעיף בפני המערער.