פסק-דין בתיק עא 2940/02

      1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופט מקובר) בת.א. 2067/98 ות.א. 4598/99 (מאוחדים) אשר דחה את תביעת המערערים בת.א. 2067/98, וקיבל את תביעת המשיבה  1 נגד המערער 2  בת.א. 4598/99, במסגרתה קבע כי המערער 2 ישלם למשיבה 1 פיצויים בסך 30,000 ש"ח.

רקע עובדתי:

2. חברת ש.מ.א.ב קונסטרוקציה ומתכות בע"מ (להלן: "שמאב") היתה חברה לייצור חממות. חברת שמאב נרכשה בשנת 1995 על ידי מר יחזקאל קפלן, המערער 2 (להלן: "המערער"), ועל ידי חברת פלד קו בע"מ - המערערת 1 (להלן: "המערערת"), שהמערער הוא בעל שליטה בה. המערער הינו בעל 99% ממניות חברת שמאב. חברת שמאב היתה אף היא תובעת בבית משפט השלום בתחילת ההליך, אולם ניתן נגדה צו פירוק והיא נמחקה מן התביעה. 

המשיבה 1, אליהו זלמן ובניו תעשיות צינורות בע"מ (להלן: "המשיבה 1") עסקה, עד להתקשרותה עם חברת שמאב בתחילת 1997, בייצור צינורות ומכירת אביזרים ליצרני חממות, אך לא בייצור חממות עצמן.

החל משנת 1995 חברת שמאב רכשה מהמשיבה 1 סחורות שיוצרו על ידה, והיחסים בין הצדדים היו יחסי ספק לקוח. בתחילת שנת 1997 נקלעה חברת שמאב לקשיים כספיים בעקבות תקלה בייצור ובהתקנת החממות שיוצרו על ידה.  שיקים של החברה חזרו והיא נקלעה לחובות כלפי כלל נושיה בסכום כולל של למעלה ממיליון ש"ח. המשיבה 1 הינה הנושה הגדול ביותר של החברה.

בסביבות חודש יולי 1997 חברת שמאב והמשיבה 2 הגיעו להסדר ביניהן, לפיו תוקם חברה חדשה בשם "שמאב ייצור חממות (1997) בע"מ  (להלן: "שמאב-97"), אשר תעסוק בעסקי החממות. חברה זו תמומן על ידי המשיבה 1, ותופעל על ידי שמאב, אשר תמכור לה את כל הציוד שברשותה. רווחיה, לאחר כיסוי הוצאות, יועברו לחברת שמאב לכיסוי חובותיה למשיבה 1 ולנושים אחרים, על פי מפתח שייקבע מראש.  ביום 19.6.97 הוקמה חברת שמאב-97, על ידי המשיבה 1 ועל ידי מר אברהם אליהו, המשיב 4. ביום 15.12.97 שונה שמה של חברת שמאב-97 לשמה הנוכחי - אליהו צור חממות בע"מ, היא המשיבה 2.

חברת טופ חממות בע"מ, המשיבה 3, הוקמה על ידי המשיבה 1 והמשיב 4 בתאריך 14.12.97 והיא עוסקת בייצור חממות.

בתאריך 19.9.97 העבירה שמאב את ציודה וחומרי גלם ממפעלה באופקים למפעל המשיבה 1 בראש העין. גם המערערת העבירה למפעל המשיבה 1 בראש העין מכבש השייך לה, יחד עם אביזרים נלווים.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי שמאב חייבת למשיבה 1 סכומים גבוהים ביותר.

אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה 2, או כל מי מהמשיבות, לא העבירו לשמאב או לכל מי מהמערערים, כל סכום שהוא בגין רווחים או שכר עבודה, ולא החזירו את הציוד שקיבלו.

המערער טען כי הסוגיה של טיב העסקה הבסיסית בין הצדדים נידונה והוכרעה בפסק דין שניתן על ידי כב' הש' אוקון בת.א. 20995/98 בבית משפט השלום בתל אביב, וכי קיים בעניין זה השתק פלוגתא. המערערת תבעה קבלת דמי שימוש בגין המכבש והציוד הנלווה לו שמסרה למשיבים, והשבתם לידיה. המערער תבע קבלת שכר מהמשיבים בגין עבודתו עבור המשיבים. כמו כן תבע המערער פיצויים בגין אבדן מוניטין וקשרים עם לקוחות בחו"ל, וכן בגין מוניטין שנפגעו בעקבות התמוטטות חברת שמאב.

המשיבים טענו כי הם לא היו צד לפסק הדין שניתן על ידי כב' הש' אוקון בת.א. 20995/98, ועל כן לא ניתן להעלות כלפיהם טענת השתק פלוגתא. בנוסף טענו המשיבים כי יש להם זכות עיכבון על הציוד נוכח חוב שמאב למשיבה 1. כן טענו כי אין כל הסכם עם המערער לעניין שכר עבודה ולא מוטלת עליהם כל חובה לשלם למערער שכר עבודה.

בנוסף, תבעה המשיבה 1 (התובעת בתביעה שכנגד) את המערער (הנתבע בתביעה שכנגד), לתשלום שני שיקים ע"ס 15,000 ש"ח כל אחד. שיקים אלו שנחתמו על ידי שמאב לפקודת המשיבה 1, וחתימת המערער מופיעה עליהם מאחור כערב. המשיבה 1 הגישה שיקים אלה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה והמערער הגיש התנגדות. התביעה בעניין זה אוחדה כאמור עם תביעת המערערים נגד המשיבים. המערער טען כי המשיבה 1 הגישה בעניין זה הוכחת חוב למפרק, ואינה יכולה לתבוע במקביל סכום זה גם בהליך הנוכחי. עוד טוען המערער כי המשיבה 1 ויתרה על פרעון השיקים ועשתה הסדר אחר עם שמאב לתשלום החוב.

פסק-דינו של בית משפט השלום:

בית המשפט קבע כי אכן המכבש והאביזרים הנלווים לו אשר שייכים למערערת נמצאים אצל המשיבות. אולם, לא הוכח לבית המשפט ביוזמת מי הובא המכבש אל המשיבות 1 או 2, מה היתה מידת השימוש בו, ומהו שיעור דמי שימוש הראויים בגין השימוש במכבש. למערערת חוב כספי כלפי המשיבה 1 בסכום של 23,127 ש"ח (קרן), נכון ליום 30.7.97. לפיכך, המשיבה 1 היתה והינה זכאית לעכב את הציוד אצלה עד שהמערערת תפרע את חובה לה.

לא היה הסכם או טיוטת הסכם בין המערער לבין המשיבים לפיו ישלמו לו המשיבים שכר בגין עבודתו. לא זו אף זו, בטיוטת ההסכם שכתבה המערערת, נכתב במפורש ששמאב תקבל עבור שירותיה תשלום חודשי לכיסוי הוצאותיה הכולל גם שכר עבודה לשני עובדים אחרים שלה. מנגד לא הוזכר שמו של המערער בעניין זה. מכך מסיק בית המשפט כי עניין השכר למערער לא הועלה ולא הוסכם. מה עוד שהמערער נעזר בעו"ד במהלך המו"מ. פרט לזאת, לא ברור כלל אם התובע אכן עבד באופן מלא עבור המשיבה 2 כפי שהוא טוען. חברת שמאב היא זו שהיתה זכאית לדרוש את הכספים שהגיעו לה משמאב-97, ככל שהיו כאלה, לצורך תשלום בין היתר, שכר עבודתו של המערער.

בכתב התביעה תבע המערער פיצויים בגין אבדן המוניטין. אולם, בסיכומים שהגישו המערערים הוזנחה עילה זו. המערערים אף כתבו במפורש בסיכומיהם כי נותרו רק 3 פלוגתאות בין הצדדים אשר לא כללו את הפלוגתא לעניין הפיצויים. רק לאחר שהמשיבים הצביעו על כך שהמערער לא דרש פיצוי בגין מוניטין בסיכומיו וטענו כי הוא נחשב כמי שזנח את תביעתו הנ"ל, התעורר וביקש להחיות מחדש את תביעתו גם בגין המוניטין בסיכומי התשובה. מבחינה זו נעשה כאן שימוש לרעה מצד המערער בהליכי משפט. גם לגופם של דברים, אין לקבל את התביעה בגין אובדן או פגיעה במוניטין; המערער לא הוכיח שהמוניטין שהוא טוען להם הינם מוניטין שלו ולא של חברת שמאב. שמו של המערער אינו מופיע בשם החברה בצורה כלשהי. המערער לא הוכיח כי היו לו מוניטין עם לקוחות או ספקים בארץ או בחו"ל. אף מעדויות המשיבים עולה כי לקוחות של המערער בעבר סירבו לשלם חובותיהם בשל טענות שונות שהעלו נגד המערער. אם היו למערער מוניטין כטענתו, הרי שמוניטין אלו התמוטטו לנוכח התמוטטותה של חברת שמאב שבבעלותו. להתמוטטות זו לא היה קשר עם המשיבים והיא לא קרתה בגללם. מוניטין אלו, אם היו, אבדו או נפגעו בעקבות פעולותיו של המערער עצמו. בנוסף, המערער לא הניח כל בסיס לסכומים בהם נקב כפיצוי בגין הפגיעה במוניטין, אם היתה.

עוד קבע בית משפט השלום כי אין נפקות לצורך מתן פסק דין זה, לשאלה שהטרידה את הצדדים והיא - מה היתה מטרת ההתקשרות בין שמאב למשיבה 1 שבעקבותיה הוקמה המשיבה 2. עם זאת, התייחס בית המשפט לטענות הצדדים בעניין זה. בית המשפט קבע כי פסק הדין שניתן בת.א. 20955/98 בבית המשפט השלום בתל אביב, על ידי כב' השופט אוקון, אינו מהווה השתק פלוגתא לענייננו, כפי שטען המערער. בפסק דין זה נאמר: "עיון בטיוטות שהוחלפו בין זלמן אליהו לבין הנתבעת (חברת שמאב - א.מ.) מלמד שנעשה נסיון לשקם את עסקיה של הנתבעת באמצעות הקמת חברה חדשה הנשלטת על ידי חברת זלמן אליהו בע"מ. חברה זו היתה אמורה, באמצעות הנתבעת, לבצע את ההתחייבויות השונות כלפי הלקוחות, ובתמורה היתה הנתבעת זכאית לחלק מסוים מרווחי החברה החדשה, כאשר "אלה יחולקו לנושיה (של הנתבעת) לפי מפתח שייקבע בכל חודש על ידי דן אברהמי", מי שהיה החשב של חברת זלמן אליהו". פסק דין זה ניתן בתביעה שהיתה בין צדדים אחרים. בפסיקה נקבע שטענת השתק פלוגתא תעלה לא רק בין אותם בעלי דין אלא גם בעלי דין וחליפיהם או שליחיהם. כמו כן, הכלל הרחב של השתק פלוגתא חל גם אם קיימת "זהות אינטרסים", או אם היתה קיימת לאותו "זר" שרוצים להחיל עליו את הכלל "שליטה על הדיון הקודם, והיה לו אינטרס ישיר וקרוב מאוד בתוצאות הדיון הזה". במקרה שלנו, לא היתה למשיבים זהות אינטרסים עם בעלי הדין וודאי שלא היתה להם שליטה על הדיון שם. מדובר היה שם בעסקאות אחרות, בין צדדים אחרים, וזכייה או הפסד של מי מהצדדים שם, אינו יכול לקבוע כלל לעניין ההתקשרות והעסקים של מי מהצדדים אצלנו כאן.

התביעה הנגדית לתשלום סך 30,000 ש"ח

אין ספק כי המילים שהמערער חתם עליהן בגב השיקים הינם ביטוי מפורש לכוונתו לערוב לפירעון השיקים, כנדרש בסעיף 57 לפקודת השטרות. הוכחת החוב לגביה טוען המערער הוגשה נגד חברת שמאב ואילו התביעה כאן הינה נגד המערער כערב באופן אישי לחיוב על פי שטר. בית המשפט קבע כי הטענה שהמשיבה 1 ויתרה על פרעון השיקים במסגרת התקשרותה עם שמאב, אין לה כל בסיס לא בכתובים ולא בראיות. יתר על כן, מועדי הפרעון של השיקים הינם לאחר שכבר היתה התקשרות בין שמאב והמשיבה 1.

טענות הצדדים

המערערים טוענים כי טעה בית המשפט בקבעו כי הדברים שנקבעו בת.א. 20995/98 אינם מהווים פלוגתא פסוקה במקרה דנן. לדידם, השאלה שנידונה שם היתה זהה לשאלה הנידונה בהליך הנוכחי - קרי - מטרת ההתקשרות. לטענתם, יש לאמץ את הקביעות העובדתיות כי מטרת העסקה שנעשתה בין שמאב לבין המשיבה 1 היתה הקמתה של חברה חדשה, היא המשיבה 2, שאמורה היתה לבצע התחייבויות שונות כלפי לקוחות שמאב, ובתמורה היתה שמאב זכאית לקבל חלק מסוים מרווחיה של המשיבה 2 והסדרת חובות של כלל הנושים. המערערים טוענים כי קביעתו של בית משפט קמא כי מטרת העסקה היתה רק הסדרת חובה של חברת שמאב למשיבה 1 הינה שגויה ונוגדת את הפלוגתא הפסוקה ואת חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט.