פסק-דין בתיק עא 2936/04

1.         הערעור הוא על פסק-דין מיום  22/8/04  של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת חני הורוביץ) בת"א 22180/00, לפיו נדחתה תביעת המערער (להלן: הבנק ) לחייב את המשיבים ואת מי מהם בהשבת כספים שהוציא הבנק, ששימש בנק מלווה בפרויקט בניה שבנתה חברת ויז'ין יוזמה ופיתוח נדל"ן בע"מ (להלן: הלווה ).

2.         המשיבה מס' 1 היא חברה בעלת משרד תכנון ואדריכלות (להלן: החברה ), המשיב מס' 2 הוא המתכנן (להלן: האדריכל ), המשיבה מס' 3 בעלת מניות בחברה.

3.         במהלך הדיון לפנינו (עמ' 5 לפרוטוקול), הוצע לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את המשיבה מס' 1 לשלם לבנק סכום של 45,000 ש"ח נכון ליום 26/10/97 משוערך למועד מתן ההצעה. עוד הוצע כי פסק הדין בערעור יבוא במקום פסק הדין של בית משפט השלום, ובמקום ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט קמא, בדבר החיוב בהוצאות משפט  בנוסף לשכ"ט עו"ד שהועמד על סכום של 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ, נכון ליום 22/8/04.

            עו"ד ברינט, ב"כ הבנק הודיע לבית המשפט על הסכמת מרשו להצעה (ראה הודעה מיום 27/11/05) ואילו עו"ד ולדמן, ב"כ המשיבים הודיע, כי מרשיו היו מוכנים לקבל את ההצעה, אלמלא ביטול הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו בערכאה הדיונית (ראה הודעה מיום 28/11/05).

בנסיבות אלה, לא נתקבלה ההצעה, לפחות לא ככל שזו נוגעת להוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, ויש ליתן פסק דין.

4.         הבנק, בהיותו בנק למשכנתאות הסכים להיות לבנק מלווה בפרויקט הבנייה של הלווה ולשם כך העמיד ללווה הלוואה שלא נפרעה. כלל התשלומים ששילם הבנק ללווה במסגרת הפרויקט הסתכמו ב- 487,000 ש"ח לתקופה שבין 7/12/96 ועד ליום 23/1/98.

הבנק תבע את אותם סכומי הלוואה שניתנו על ידו מיום 17/12/96 ואילך ולא הוחזרו על ידי הלווה, גם לאחר שננקטו הליכים למימוש משכנתא. הבנק לא תבע את הלווה בשל היותו לטענתו בבחינת חדל פירעון. הבנק תבע כספים אלה מן המשיבים, בטענה, כי כספי ההלוואה הוצאו ללווה בהסתמך על שני מכתבים שהופנו לבנק והחתומים על ידי החברה.

מכתב מיום 5/12/96 בו תוארה הבנייה במצב של שלד ותחילת עבודת טיח (להלן: המכתב הראשון ) ומכתב נוסף מיום 26/10/97 (להלן: המכתב השני ) בו נאמר כי שני הפרויקטים, לרבות פרויקט הלווה נמצא בהליך סופי של ריצוף טיח וצבע, וכי תהליכים אלה נמצאים בעיצומם.

לטענת הבנק התרשלו המשיבים בהוצאת המכתבים הנ"ל ויצרו מצג כוזב בפני הבנק על מצב הבנייה, תוך מתן תיאור על שלבי בנייה מתקדמים למרות שבפועל, לא הייתה התקדמות משמעותית בבנייה.

הסתמכות הבנק על מכתבי החברה גרמו, לטענת הבנק, להגדלת סכומי ההלוואה שניתנו על ידי הבנק ללווה. הסכום שנתבע הועמד על 487,000 ש"ח.

5.         בפסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום ותוך התייחסות לפרויקט נוסף שבמסגרתו ביקש הלווה כספי הלוואה נוספים מהבנק, קבע בית המשפט, כי פרט למשלוח שני המכתבים הנ"ל לא הייתה החברה מעורבת בבקשת ההלוואה ו/או בביצועה.

החברה לא נדרשה למתן הבהרות ו/או תשובות לשאלות נוספות וכי הבנק העביר כספים ללווה, באופן רשלני וללא עריכת בדיקות מקדימות.

            בהתייחסו למכתבי החברה, פסק בית המשפט כי המכתב הראשון אינו בגדר "מצג" מאחר שלא הוכח קיומו של פער בין המצב העובדתי באתר הבנייה לבין התיאור במכתב, ולכן התביעה ביחס למכתב זה נדחתה.

בנוגע למכתב השני, קבע בית המשפט כי אכן היה פער ממשי בין מצב פרויקט הלווה לבין המתואר במכתב. התברר כי הבנייה לא הייתה בשלבי גימור ועבודות הריצוף טרם החלו. יתר על כן, גם האדריכל עצמו הודה, כי " המכתב אינו לגמרי ברור" וכי " איננו מדויק לחלוטין ביחס למצבו של המבנה הנדון".

למרות האמור, קבע בית משפט השלום, כי הבנק לא הוכיח באמצעות עד מתאים כי מסירת הסכומים ללווה, אכן נעשתה בהסתמך על מכתב זה. בית המשפט הוסיף וציין, כי מיד לאחר שהבנק שיחרר סכום של 55,000 ש"ח, שלטענת הבנק נעשה בהסתמך על המכתב השני, המשיך הבנק ושיחרר כספים נוספים. מן הטעם האמור, הגיע בית המשפט למסקנה, כי לא הוכחה הסתמכות של הבנק על המכתב השני, עובר להעברת סכום של 55,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט, כי הסתמכות הבנק על המכתב היא בלתי סבירה, וכי הבנק למעשה "מחפש שותפים לרשלנותו הוא".

עוד קבע בית המשפט, כי הבנק לא הוכיח שהנזק שנגרם לו הוא עקב המכתב השני.

לפיכך, נדחתה התביעה בכללותה.

6.         במהלך הדיון לפנינו, ביקשנו התייחסות החברה למכתב השני בלבד, ולקיומו של  פער ממשי בין המפורט בו לבין המצב בשטח.

            לאחר ששמענו את טענות הצדדים ולאחר שחזרנו ועיינו בטיעוניהם, יש לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס למכתב השני.