פסק-דין בתיק עא 2930/06

בבית משפט השלום בפתח תקווה נדונה תביעתם של המערערים, ד"ר ברוך שנרך ואלון סטופל (להלן: "המערערים") כנגד פרופ' הילטון מילר ואברהם מילר, אב ובנו (להלן: "המשיבים"). הסעד שהתבקש בתביעה הוא סעד של השבה.

לטענת המערערים הם השקיעו על ידי רכישת מניות בחברה בריטית שהמשיבים היו יזמיה ובעלי עניין בה. בסופו של יום התברר להם כי מצגים שהוצגו להם טרם השקעתם היו מצגי שווא, החברה קרסה וכספי השקעתם ירדו לטימיון. מכאן, התביעה להחזר ההשקעה. החברה שבה עסקינן היא חברה שהיתה אמורה לספק שירותי תקשורת קרדיולוגיים מודרניים באמצעות מכשירי א.ק.ג קטנים שירכשו על ידי מנהליה.

בפסק דינו דחה בית המשפט הנכבד (כב' השופט נחום שטרנליכט) את התביעה ועל דחייה זו הערעור שלפנינו.

בפסק הדין פירט השופט הנכבד את טענות המערערים באשר למצגים שהוצגו, את טענות המשיבים ובפרק הדיון קבע את הממצאים העובדתיים והשתלשלות העניינים שעל פיהם פעלו הצדדים. השופט הנכבד מצא כי בטרם החליטו להשקיע בחברה עירבו המערערים את רואה-החשבון של המערער 1 וכן היה מעורב בעניין עורך-דין רוט ז"ל וכי "מעצם פנייתם של התובעים לקבלת ייעוץ מרואה חשבון שוורצטוך ניתן ללמוד כי השקעתם של התובעים בחברה לא הסתמכה רק על מצגי השווא, כפי שנטען על ידי התובעים". עוד נקבע כי בהמשך, מרוב להיטותם להשקיע, התעלמו המערערים מאזהרותיהם של רואה-החשבון שוורצטוך ועו"ד רוט. כן הפנה השופט הנכבד לכך שאחד המערערים הינו בעל תואר שני במינהל עסקים ובתקופה הרלבנטית היה דוקטורנט בכלכלה וכי היה לו ניסיון קודם בתחום העסקים, לרבות שותפות בחברה לניהול כספים בבורסה ומעורבות בתחום הנדל"ן ותחומים נוספים.

לעניין מצגי השווא גופם, קבע כי נמצאו סתירות רבות בדבריהם של המערערים והם לא הוכחו (עמ' 6 לפסק הדין), לא הוכח קשר סיבתי בין מצגי השווא לבין ההתקשרות בהסכם וכן גם אם היו המערערים מוכיחים קיומה של הטעיה או קיומם של מצגי שווא, אין כל קשר בין המצגים הנטענים לבין הנזק לכאורה. ולבסוף מציין בית המשפט, כי גם לאחר שהתגלו למערערים אותם מצגי שווא נטענים, הם לא ביטלו את ההסכם ולא ביקשו את החזרת השקעתם בחברה. יתרה מכך, בשלב מסויים בחודש אפריל שנת 2000, כאשר הוברר למערערים כי משפחת פישמן השקיעה בחברה כמיליון דולר וכתוצאה מכך טענו המערערים כי החזקתם בחברה דוללה, נפגשו הם עם המשיב 1 פעמיים והפגישה השניה גם הוקלטה. עיון בתמליל מעלה כי כל עניינם של המערערים היה בדלול המניות ואין, לפחות בשלב הזה, כל טענה לגבי מצגי שווא שהוצגו להם. כפי שהוברר הטענות בדבר מצגי השווא היו רק בחלוף שנתיים מיום השקעתם בחודש יולי 2001 כשהתברר שהחברה הפסיקה את פעולתה.

בנסיבות אלה, דחה בית המשפט כאמור את התביעה.

בא-כוחם של המערערים סבור כי פסק הדין של הערכאה הדיונית הינו שטחי ולא התייחס לכל אחד ואחד מהמוצגים שהוצגו בפניו ובלשונו "בית המשפט קמא לא צלל, כמאמר הפסיקה, לראיות שהוצגו בפניו. דווקא במקרה זה מוטל על בית המשפט של הערעור להיכנס לנתונים ולעובדות שהוצגו..." (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון).

עוד פירט את הסתגויותיו כנגד הקביעות העובדתיות בפסק הדין ועל פי טענותיו מן הדין לקבל את הערעור.

לאחר שעיינו בפסק הדין, בעיקרי הטיעון, בדברי באי-כוח הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להידחות.

השופט המלומד בחן את הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין המבוסס על ממצאים עובדתיים והתרשמותו מן הצדדים. אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין , פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619).

נוסיף ונציין כי ראוי להדגיש, שטענותיהם של המערערים לעניין מצגי השווא באו רק לאחר שהחברה קרסה, זמן רב לאחר השקעתם בה. על מצגי השווא הנטענים ידעו המערערים עוד זמן רב קודם לקריסת החברה. יש להפנות לעובדה כי גם לאחר שנודעו להם מצגי השווא דרשו הם להגדיל את החזקתם בחברה נוכח המידע באשר להשקעה הכספית שהושקעה בה על ידי אחרים.

מרגע שהובררו למערערים מצגי השווא, היינו ההטעיה, עמדה להם זכות ביטול ההסכם. מימוש זכות זו צריך שיעשה תוך זמן סביר לאחר שנודעה להם על עילת הביטול. בנסיבות העניין, כשאנו בודקים גם מטעמנו את הנתונים, המערערים לא עשו זאת תוך זמן סביר (ראה גם ע"א 829/01 מלון זידני נצרת בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , מיום 12.03.07).

אשר על כן, ראינו לדחות את הערעור.

המערערים ישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד התשלום המלא.

הפיקדון הכספי שהופקד יועבר לידי ב"כ המשיבים על חשבון ההוצאות ושכר הטרחה.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום כ"ט באדר, תשס"ז (19 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.

__________________             _____________________              ________________

אסתר קובו, סגנית נשיא               מיכל רובינשטיין, שופטת                     שרה דותן, שופטת