פסק-דין בתיק עא 2921/01

השופטת א' קובו

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 72965/98 (כבוד השופט ד"ר ק. ורדי) מיום 6.9.01 לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיבים 1-2 (להלן: " המשיבים") 100,000 ש"ח בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 14.7.98 ועד לתשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

2.         הערעור נסוב על אחריותה של המערערת כלפי המשיבים בגין העברת מידע חלקי לרשות הדואר (המשיבה הפורמלית) (להלן: " רשות הדואר" או " בנק הדואר") הפועלת מטעמה לביצוע העברות בעלות ברכב.

העובדות

3.         ביום 24.4.97 רכשו המשיבים רכב מסוג וולבו שמספרו 1472217-7 (להלן: " הרכב") מאדם שהזדהה בשם "מנחם עמיקם" בתמורה, כגרסתם, לסך של 150,000 ש"ח. לטענת המשיבים, טרם ביצוע הרכישה פנו הם, בין היתר, למערערת אשר ביצעה בדיקה של רישיונות הרכב ומסרה להם כי "הכל תקין". כשבאמתחתם מידע זה פנו המשיבים לסניף של רשות הדואר בגבעת אולגה, שם בוצעה העברת הבעלות ללא כל תקלה. 

ביום 6.6.97 מכרו המשיבים את הרכב למר אשקר שוקרי (להלן: " שוקרי"), וזאת בתמורה לסך במזומן של 75,000 ש"ח ורכב טויוטה משנת יצור 94.

כעבור מספר שבועות קיבל שוקרי רשיון רכב חדש מהמערערת. או אז, התגלתה אי התאמה בין רשיון הרכב שנמסר לו על ידי המשיבים לבין רשיון הרכב החדש שהגיע מהמערערת, הן באשר למספר השילדה והן באשר למספר המנוע. בדיעבד הסתבר כי הרכב הינו רכב גנוב, הרשיון שנמסר לשוקרי על ידי המשיבים (שקיבלו אותו מ"מנחם עמיקם") היה מזוייף, וכי האדם שהזדהה כ"עמיקם מנחם" (להלן: " הנוכל") עשה זאת באמצעות תעודת זהות אשר זוייפה אף היא.

המשיבים הגישו תלונה במשטרת ישראל בגין חשד לזיוף, והגיעו לכלל הסכמה עם שוקרי על ביטול העיסקה ביניהם והשבת הכסף אותו קיבלו ממנו (להלן: " הסכם הביטול"). הרכב עצמו נתפס על ידי המשטרה, הועבר לאיתן חברה לביטוח בע"מ (להלן: " איתן חברה לביטוח") -  המבטחת אשר שיפתה את בעליו המקורי של הרכב בגין גניבת רכבו - ונמכר על ידה בתאריך 3.6.98 תמורת 70,000 ש"ח.

ההליך בפני בית המשפט קמא

4.         כאמור, תבעו המשיבים את המערערת בהתבסס על עוולת הרשלנות. בית המשפט קמא קיבל את התביעה, בחלקה, וקבע כי המערערת התרשלה כלפי המשיבים, שכן העבירה לרשות הדואר - המקושר באופן מקוון למאגר הנתונים של המערערת ופועל בשמה לביצוע העברות בעלות - מידע מצומצם הכולל את שם הבעלים, כתובתו ומספר תעודת הזהות שלו, סוג הרכב ומספר רישוי בלבד. מספרי השילדה והמנוע של הרכב אשר היו עשויים להוות אבן בוחן נוספת לאמיתות רשיון הרכב שהוצג בפני המשיבים על ידי הנוכל לא הועברו על אף שהיו מצויים במאגר הממוחשב של המערערת ובנקל היה ניתן להעבירם לרשות הדואר.

זאת ועוד, תופעת הזיופים ושכפולי רשיונות רכב היתה ידועה למערערת אשר אף נערכה לתיקון הנוהל הקיים ולהעברת נתונים נוספים לרשות הדואר. אולם, ההתארגנות הנ"ל לא בוצעה תוך זמן סביר, ובכל מקרה בתקופת הביניים היה עליה להזהיר את ציבור רוכשי הרכב - באמצעות שלט אזהרה בסניפי רשות הדואר ו/או פרסום בעיתון - על תופעת הזיופים, ולהדגיש כי רוכש רכב המעוניין לבדוק התאמתם של מספרי השלדה והמנוע יכול לקבל שרות זה רק אצל המערערת. 

לעניין הנזק, קבע בית המשפט כי אין בידיו ראיות לגבי מחיר הרכישה של הרכב על ידי המשיבים, ועל כן אמד את מחיר הרכב בסך של 100,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, סכום אשר הושת על המערערת כפיצוי המשיבים בגין נזקיהם, בנוסף להוצאות ושכר טרחת עורך דין כמפורט דלעיל.  

למען תהא התמונה שלמה, דחה בית המשפט את טענות המשיבים ככל שהתייחסו למשיב 3 (המשיב הפורמלי) מן הטעם כי החזית כלפיו הורחבה שלא כדין וכן כי אחריותו - אם וככל שקיימת - להודיע לציבור כי המידע המועבר לו על ידי המערערת הינו חלקי, אינה כה ברורה וחד-משמעית כזו של המערערת.

הערעור

5.         ומכאן לטענות המערערת בערעור זה אשר מתמקדות בארבעה נושאים: הראשון, לא הוכחה "כשרותה" של עסקת המכר בין מנחם עמיקם לבין המשיבים; השני, במהלך הדיון המשפטי הורחבה חזית המריבה, שלא כדין; השלישי, מתייחס לעצם חבותה של המערערת; הרביעי עניינו גובה הנזק שלא הוכח כדבעי.

נדון בטענות אלו כסדרן.

"כשרותה של העיסקה"

6.         לטענת המערערת המשיבים ידעו כי הם רוכשים רכב גנוב, ולכל הפחות היו נסיבות הרכישה צריכות להדליק בראשם נורת אזהרה.

כך, בהסכם עם הנוכל לא ננקב מחיר הרכב למרות שמדובר בפרט חשוב ומהותי; הרכב נרכש על יד הנוכל רק כשבוע קודם למכירתו למשיבים;  לטענת המשיבים הם מכרו את הרכב לשוקרי כעבור מספר שבועות, אולם בהסכם הביטול נכתב כי "שני הצדדים סיכמו ביניהם ביום 25.4.97 [הדגשה שלי - א.ק.] על החלפת מכוניות שברשותם..." קרי, הסכם הרכישה בינהם נערך יום אחד בלבד לאחר שרכשו המשיבים את הרכב מהנוכל (!); אין ראיות לגבי הסכום ששולם למשיבים על ידי שוקרי או הסכום שהשיבו לו; בעוד שהמשיבים טענו כי רכשו את הרכב בסכום של 150,000 ש"ח, הרי שאיתן חברה לביטוח מכרה אותו כעבור כשנה ב - 70,000 ש"ח בלבד.