פסק-דין בתיק עא 2915/02

1.   תביעתה של המשיבה כנגד המערער נסבה על שני אירועים הקשורים בכלבו של המערער: האירוע הראשון התרחש ביום 18.8.96 ובמהלכו הותקפה המשיבה ע"י הכלב שנשך אותה בעכוזה הימני. האירוע השני אירע ביום 13.3.98 ובו התנפל כלבו של המערער על כלבה של המשיבה, המשיבה עצמה לא נפגעה באופן פיזי, אך לטענתה נגרמה לה טראומה קשה בשל כך.

      בבית-משפט השלום ניטש קרב עז הן בשאלת האחריות והן בסוגיית גובה הנזק, כאשר המערער גורס כי לא הוכחה כל רשלנות מצידו וכי יש להפריד בין שני האירועים ותוצאותיהם.

2.   השופט המלומד (כב' השופט יצחק יצחק) קבע כי למעשה אין מחלוקת באשר לאירוע הראשון וכי ניתן להתרשם מהראיות ומעדות המשיבה כי גירסתה מהימנה גם בכל הנוגע לנסיבות האירוע השני. בפסק-דינו לא הרחיב השופט הנכבד את הדבור על פרטי האירועים הללו, אלא קבע כי מדובר בהיזק שנגרם ע"י כלב כמשמעותו בפקודת הנזיקין, כי אין הגנה למערער לפי הפקודה וכי המשיבה שהופתעה מתקיפת הכלב הביעה בתנועותיה פחד ממנו ולא התגרות בו, כפי שגרס המערער. עוד נאמר כי מכל פנים הדברים אמורים בכלב מועד שכן הוכח שתקף את בנו של אחד השכנים, ולפיכך חייב הדבר שמירה ושימוש בכל האמצעים למניעת פגיעה בתושבים.

      אשר לשיעור הנזקים שנגרמו למשיבה נקבע כי נכותה הרפואית הינה בשיעור של 15% בהתאם לחוות דעתו של מומחה בתחום הפסיכיאטריה שמונה ע"י בית-המשפט, ד"ר משה זוהר. המומחה קבע כי הנכות נגרמה בעטיים של שני האירועים האמורים שלא ניתן להפריד ביניהם. קביעת שיעור הנכות התבססה על טענותיה של המשיבה בדבר הפרעות שינה וסיוטי לילה וכפי שציין המומחה הרפואי לא ניתן דיווח זה לבדיקה אובייקטיבית. בית-המשפט הגיע למסקנה כי יש להעדיף את מסקנתו של מומחה זה על פני חוות-הדעת של המומחה מטעם המערער שאף העיד על חוות-דעתו. ביחס לנכות התפקודית נקבע בפסק-הדין כי בסוגיה זו התבססה התביעה על עדותה של המשיבה בלבד אשר העידה על ערעור בטחונה העצמי בעקבות האירועים הדנונים, על סיוטים בלילות ועל פחד לצאת לרחוב או לעבודה בלא ליווי.

המשיבה נמנעה מלזמן עדים לתמוך בגירסתה זו ולא הביאה לעדות לא את בעלה ולא חברים לעבודה או שכנים שיאששו את תיאורה. כך גם צויין בפסק-הדין כי מחקירתה הנגדית עלה כי אין היא חוששת מכלבים באופן כללי, אלא מכלבים לבנים בלבד, נקודה שהעלתה תמיהות בלב השופט. המשיבה טענה כי פוטרה מעבודתה בגין מצבה, אלא שאף על כך לא הובאה כל ראיה ולמעשה הסתבר כי שכרה בעת הדיון עלה על שכרה מלפני האירועים והיא אף הספיקה לסיים לימודי ביטוח חיים תוך כדי עבודתה. בסופו של דבר נקבע כי אף שאירועי התקיפה ע"י הכלב גרמו לנכות רפואית, הרי שאין זהות בינה לבין הנכות התפקודית. לאור זאת נפסקו לה פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר בסך של 4,750 ש"ח, פיצוי גלובלי בשל הפסדי השתכרות בעתיד בסך של 50,000 ש"ח, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר בסכום כולל של 3,983 ש"ח, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעתיד בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח, ופיצוי גלובלי בגין כאב וסבל בסך של 40,000 ש"ח. הסכום הכולל הסתכם בסך 128,733 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.

3.   בערעורו תוקף המערער הן את מסקנת הערכאה הדיונית לגבי אחריותו לאירועים והן את קביעותיו לגבי שיעור הנזקים שנגרמו למשיבה. לטענתו באירוע הראשון מדובר היה בשריטה קלה שנגרמה בעקבות התגרות ממושכת של המשיבה ואחיה בכלב, אירוע שלאחריו הודיעה המשיבה כי היא מוותרת על כל פיצוי, למרות הצעת אשת המערער לפצותה.  אשר לאירוע השני - המשיבה לא נפגעה בו כלל והעובדה שהיתה עדה למלחמה שבין כלבה לכלבו של המערער אינה יוצרת עילת נזיקין, שהרי ניתן לתבוע פיצוי על נזק נפשי חמור שנגרם לתובע שלא נפגע פיזית, אלא היה נוכח בעת קרות תאונה שנגרמה לבני משפחתו מדרגה ראשונה בלבד. זאת ועוד- היה על בית-המשפט להתחשב בכך שהמשיבה ואחיה נהגו להתגרות בכלב והתנהגותה ניתקה כל קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי המערער לבין הנזק שנגרם לה.

      אשר לגובה הנזק- טוען המערער כי לא היה מקום לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר זוהר שהתבססה רק על תלונות המשיבה אשר לא ניתן היה לאמתן ולבודקן, כי לא הוכחה כל נכות תפקודית שנגרמה למשיבה ולפיכך לא היתה כל הצדקה בהתאם לקביעות בית-המשפט לפסוק למשיבה סכומים כה נכבדים בעיקר בפריטים של הפסד השתכרות לעתיד, הוצאות לעתיד וכאב וסבל.

      המשיבה מצידה טענה כי הערעור נסב כל כולו על ממצאים עובדתיים בהם אל לה לערכאת הערעור להתערב.

4.      לאחר בחינה מדוקדקת של פסק-הדין נשוא הערעור וטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, המסקנה היא כי אין מקום להתערבות בשאלת האחריות. לעומת זאת יש הצדקה להתערבות מסויימת בשיעור הנזק. לעניין האחריות- אין כל סיבה להתערב בקביעותיו העובדתיות של שופט הערכאה הדיונית. מדובר בקביעות עובדתיות, שאמנם נוסחו באורח לקוני, אך אין ספק כי נשענו על גירסתה המהימנה של המשיבה.

רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים ( ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407).

קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת ( ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4)  536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3)  441).

הטענה שהמשיבה נכונה היתה שלא לדרוש כל פיצוי לאחר האירוע הראשון, אין בה כדי לסייע למערער. ניסיון החיים מלמדנו כי לאחר תאונה או אירוע טראומתי מעין זה מנסה הניזוק לא אחת להדחיק את פגיעתו בתקוה שבריאותו לא נפגעה. כאשר מסתבר לאחר מכן כי לא כך היו פני הדברים אין די בכך כדי לשמש מחסום בפני תביעתו.

הטענה בדבר התגרויות בכלב לא התקבלה על דעת בית-המשפט. ואילו טיעונו של המערער לגבי האירוע השני אף הוא אינו משמיט את הבסיס מתחת לתביעת המשיבה. מדובר במקרה שבו דרך זינוקו והתנפלותו של הכלב גרמו לטראומה בלב המשיבה אעשר חששה כי בכוונתו להתנפל עליה ולתקוף אותה, כך שיש לראות בכך פגיעה ישירה ולא עקיפה בלבד.

המערער לא נקט באמצעי המניעה והשמירה הנדרשים ואין ספק כי אחריותו הוכחה כדבעי.

5.                     שונים פני הדברים בכל הנוגע לסוגיית גובה הנזק. אכן, אין להתערב בקביעת הערכאה הדיונית לעניין נכותה הרפואית של המשיבה. בתחום הפסיכיאטרי מדובר במצב די נפוץ בו מבוססת חוות-דעת רפואית על דיווח סובייקטיבי של הניזוק ואין די בכך כדי לפוסלה. בית-המשפט מצא לנכון להעדיף את חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט, שהינו מומחה אובייקטיבי, על פני חוות-הדעת של המומחה מטעם המערער ואין מקום להתערבות ערכאת הערעורים בכך.

אכן, אין על בית-המשפט חובה להישען על עדות המומחה דווקא, ובסופו של דבר בית-המשפט הוא המכריע גם בעניין שבמומחיות. חוות-דעת מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית-המשפט ואין בית-המשפט חייב לקבלה על כל מרכיביה ( ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 128; ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון פ"ד לט(4) 463). ואולם, מקום שהערכאה הראשונה מצאה לנכון לאמץ את דעת המומחה ולפסוק על פיה, מצומצמת מידת ההתערבות של ערכאת הערעור והיא לא תתערב אלא אם כן נראה לה שהמומחה שגה עד כדי כך שאפילו בית המשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו של המומחה מופרכת ( ע"א 680/87, המגן חברה לביטוח נ' אליהו פ"ד מו(4) 154, 161; ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי פ"ד מה(2) 1, 11 ).

כך גם מצינו כי ככל שמדובר בהעדפת חוות דעת של עד פלוני על פני חוות-דעתו של עד אלמוני, בית-משפט של ערעור אינו נוטה להתערב (ע"א 1227/97  סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ'  אברהים עלי פ"ד נג(3) 247).

לעומת זאת יש מקום להתערבותנו בשני פריטים בהם בית-המשפט העניק למשיבה פיצויים בשיעורים שלא תאמו את קביעותיו שלו. הכוונה היא לפיצויים בגין הפסד השתכרות לעתיד ובגין הוצאות לעתיד. לאחר שנקבע כי למעשה התקדמה המשיבה בעבודתה, שכרה עלה והיא אף סיימה לימודי ביטוח חייםן תוך כדי עבודתה ומצד שני לא הביאה כל ראיות לגבי הפסדי שכר ולגבי פחדיה להסתובב בלא ליווי, הרי שפסיקת הפיצויים בפריטים האמורים בסכומים גלובליים אינם עולים בקנה אחד עם ממצאים אלה.

בשל כך נראה כי יש להפחית את שיעורי הפיצויים בשני הפריטים האמורים ומאידך גיסא להימנע מהתערבות בפריטי הנזק האחרים.