פסק-דין בתיק עא 2914/05

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת ו' סימון) בת"א 199111/02 מיום 14.08.05, לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבה.

רקע

המערערת היא חברה שעיסוקה ביבוא שיש. המשיבה היא חברה יזמית, שפעלה להקמת בניין ברח' אלופי צה"ל 40 בחולון. בפועל, נבנה הבניין באמצעות "א.צ.מ.י. חברה לבניין ומסחר בע"מ" (להלן: "החברה הקבלנית").

בין החברה הקבלנית למערערת נכרת "חוזה רכישה", כשהמשיבה "ערבה לתשלום כל חוב בגין עסקה זו שלא סולק ע"י הלקוח בגין אספקות לאתר אלופי צה"ל". בהמשך לתנאי זה, הוספו בכתב יד המילה- "בלבד" ותנאי נוסף- "ובלבד שקבלת החומרים אושרה בכתב על ידי המהנדס ספרונסקי ליאוניד באתר" (להלן: "המהנדס") .

המערערת הגישה נגד החברה הקבלנית תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת חוב בגין מוצרים שסופקו ותמורתם לא שולמה. כמו כן, הופנתה התביעה האמורה גם כנגד המשיבה, מכוח ערבותה.

התביעה נגד החברה הקבלנית נמחקה מחוסר מעש, מאחר שלא ניתן היה לבצע מסירה. בתביעה נגד המשיבה הגיעו הצדדים להסדר הדיוני לפיו המשיבה לא תחלוק על כמות הסחורה שסופקה ועל הסכומים שנתבעו בגינה, ומנגד, תינתן לה רשות להגן בשלוש סוגיות.

הסוגיה הראשונה בה ניתנה למשיבה רשות להגן עוסקת בהיקפה של הערבות. בעוד שהמשיבה טענה כי היקף הערבות הוגבל לסחורה שב- "רשימת הפריטים להזמנה" שבעמ' 3 לחוזה הרכישה (להלן: "ההזמנה"), טענה המערערת שהערבות מקיפה את כל הסחורה שסופקה לאתר. הסוגיה השניה בה ניתנה רשות להגן עוסקת בשאלה האם פרעה המשיבה את החיוב ע"פ ההזמנה. הסוגיה השלישית עניינה שלוש תעודות משלוח, אשר לגביהן נטען כי לא נחתמו ע"י המהנדס באתר, כנדרש בכתב הערבות.

פסק-דינו של בית המשפט קמא

בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערת.

בשאלת היקפה של הערבות קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי ערבותה הוגבלה להזמנה בלבד. בית המשפט מצא שעדותו של מנהל המשיבה, לפיה סבר שמדובר בערבות מוגבלת, מהימנה ומשתלבת עם פרשנות בית המשפט לערבות. בפרשנות הערבות, הפנה בית המשפט לסעיפי חוזה הרכישה, מהם עולה כי חובת הספק למכור ולספק את הפריטים בהתאם להזמנה (סעיפים 1 ו-6 לחוזה הרכישה, בהתאמה). מכאן, למד בית המשפט על חשיבות ההזמנה. כמו כן, ייחס בית המשפט חשיבות לעובדה שנוסח הערבות הופיע בסמוך להזמנה, והסיק מכך שהכוונה היתה לערוב לתשלום ההזמנה בלבד. בית המשפט דחה את הטענה לפיה נוסחו של סעיף 2 לחוזה הרכישה מחייב את המשיבה, שכן מצא שמדובר בסעיף כללי הדן בכלל הביטחונות, ולפיכך חל על הצדדים המתקשרים בחוזה (המערערת והחברה הקבלנית), ולא על הערב (המשיבה). בהמשך לכך, הסתמך בית המשפט על ההלכות המשפטיות כי יש לפרש את הערבות באופן דווקני, וכי אי הבהירות צריכה לפעול לרעת המנסח (במקרה זה- המערערת), וקבע כי ערבותה על המשיבה הוגבלה לתשלום חובות בגין ההזמנה בלבד.

לאור מסקנה זו, מצא בית המשפט קמא כי הדיון בשאלת המשמעות שיש לייחס להעדר חתימת המהנדס על שלוש תעודות משלוח- התייתר.

בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי אף הדיון בשאלת פירעון החיוב ע"פ ההזמנה התייתר, שכן בא-כוחה של המערערת חזר בו מהטענה, לאור עדות מנהלה.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות בעלי הדין בערעור

לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא משייחס משקל רב לעדות מנהל המשיבה. לטענת המערערת, עסקינן במסמכים חד משמעיים, והמשיבה חתמה על כתב ערבות שהינו חלק בלתי נפרד מההסכם הכללי. יתרה מזאת, למשיבה היה אינטרס אישי בהתקשרות, שכן השיש שסופק שימש לבניית בניין שהיא יזמה את הקמתו, ועל כן יש לבחון את נוסח הערבות לאור עובדה זו. לטענת המערערת, מנוסח הערבות המפנה לקיומו של "כל חוב" בגין "אספקות לאתר" ברור כי המשיבה ערבה לכלל הסחורה שסופקה לאתר, ולא רק לזו שצוינה בהזמנה, שאם לא כן, לא ברור מדוע נדרש אישור המהנדס לאספקות אלה. בנוסף, טוענת המערערת כי ערבות המשיבה אינה רק ערבות אלא גם התחייבות לשיפוי, במובן סעיף 16 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות").

טענה נוספת בפי המערערת היא כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן מלכתחילה טענה המשיבה שהמהנדס לא אישר את קבלת השיש, אולם לאחר עדותו כי השיש הגיע לאתר על פי בקשתה, שינתה טעמה וטענה שהיא ערבה רק לפריטים המפורטים בהזמנה. המערערת מוסיפה וטוענת כי עדות מנהל המשיבה סותרת את גישתו זו, שכן בעדותו הודה שמסמך שסומן ת/12 מהווה חלק מהעסקה לה ערב (ויובהר, כי ההזמנה סומנה ב- ת/1), ועל כן ברור כי הערבות כללית. סתירה נוספת עליה מצביעה המערערת היא שבתצהיר העדות הראשית של המשיבה נטען שלא ניתנה חתימת המהנדס, הנדרשת בכדי לחייבה מעבר לסכום הנקוב בערבות. לטענת המערערת, טיעון זה "מהווה הודאת בעל דין הסותרת את טענתה, לפיה ערבותה מוגבלת לסכום הנקוב בהסכם".

לבסוף, מלינה המערערת על שהמשיבה עשתה שימוש בשיש שתמורתו לא שולמה, תוך שהיא מתכחשת לערבותה. לטענת המערערת, השיש הוזמן בהתאם להוראותיה ובאמצעות המהנדס מטעמה, שאף העיד בבית המשפט קמא כי זה היה מהלך העניינים. לטענת המערערת, היותה של הערבות כללית היא שאפשרה למהנדס להזמין סחורה בשם המשיבה, וכל פירוש אחר משמעותו הטעיה של המערערת ועשיית עושר שלא במשפט. בנוסף, גורסת המערערת כי ניסיונו של מנהל המשיבה להטיל דופי במהנדס הוא פסול, שכן מדובר בבעל מקצוע מטעמו, שהוסמך על ידו לבדוק את הסחורה המגיעה לאתר.

המשיבה, באמצעות מנהלה, תומכת בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיבה, חוזה הרכישה נכרת בין המערערת לבין החברה הקבלנית, כשהמשיבה משמשת כערבה להזמנה, ולה בלבד. בהקשר זה מפנה המשיבה לנוסח כתב הערבות לפיו היא ערבה לתשלום "כל חוב בגין עסקה זו", ולסעיפים 1 ו-6 לחוזה הרכישה, מהם עולה כי המכירה וההספקה הם בהתאם למפורט בהזמנה. כמו כן, מטעימה המשיבה כי מנהל המערערת בעדותו אישר שסכום ההזמנה שולם במלואו, ואף השיב "אני לא רואה בחוזה סעיף שמתייחס לשינוי בכמויות". לפיכך, סבורה המשיבה שלא יעלה על הדעת להרחיב את ערבותה, שכן זו פרשנות הפוגעת בהגנת הערב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין לקבל את טענות המערערת לתרמית ולעשיית עושר שלא במשפט, שכן לא נטענו בכתב התביעה. כמו כן, המשיבה דוחה את הטענות להתנהלות שלא בתום לב, ולטענתה, בא כוחה של המערערת הוא שפעל בחוסר תום לב, משלא המציא לה את כתבי בי הדין מבעוד מועד.

דיון

דין הערעור להתקבל. אין בידינו לקבל את פרשנותו של בית המשפט קמא לכתב הערבות, ונראית לנו עמדת המערערת. עצם העובדה שעדותו של מנהל המשיבה נמצאה מהימנה על בית המשפט קמא, אינה מובילה, מניה וביה, למסקנה כי פרשנות זו היא הפרשנות הנכונה לכתב הערבות. מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי הפרשנות הראויה, ובעניין זה אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. ראו, למשל, רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ:

"בית המשפט קמא בדק עילות אחדות אל מול טענות שונות, ואת נושא הקיזוז בדק אל מול הטענה בעניין זכות הטיעון ... בית המשפט קמא סבר כי הזדמנות זו ניתנה; אולם בהקשר דנא רשאי בית משפט זה לשוב ולבחון את הדברים, שכן אין יתרון לבית המשפט קמא, ששמע טענות משפטיות, על בית משפט זה" (ההדגשה שלנו) .

לאור נוסחו של כתב הערבות, נראית לנו הפרשנות כי משמעות הדיבר "בגין עסקה זו" מתייחסת לבניית הבניין ברח' אלופי צה"ל (להלן: "הבניין" ו- "האתר", בהתאמה), ואינה מוגבלת לפריטים המצוינים בהזמנה. ודוק, אין מחלוקת כי הסחורה סופקה ושימשה לבניית הבניין, אלא שלטענת המשיבה, שהינה היזמת של הפרויקט, אין היא ערבה לתשלום בעד סחורה נוספת, שאינה מנויה בהזמנה. עמדה זו היא בעייתית, במיוחד לנוכח העובדה שמנהל המשיבה הוסיף בכתב ידו סייג, לפיו נדרש אישור המהנדס מטעמו. לאור קיומו של תנאי נוסף זה, ובהתחשב בעדות המהנדס בפני בית המשפט קמא, נראה שיש ממש בטענת המערערת כי המשיבה ערבה לסחורה שסופקה לאתר, ובלבד שהדבר אושר בידי המהנדס מטעמה. משכך, אין לייחס משקל מכריע לעובדה שסעיפים 1 ו-6 לחוזה הרכישה הפנו להזמנה. בדומה, אין ללמוד ממיקומו של נוסח הערבות (בהמשך להזמנה) כי הוא מתייחס לפריטי ההזמנה בלבד, ונראה לנו כי מיקום זה נובע מכך שהערבות מופיעה בסיומו של חוזה הרכישה, על נספחיו. כמו כן, לנוכח העובדה שהמשיבה שינתה את פרטי הערבות, ומנהלה הוסיף תנייה בכתב ידו, הרי שמן הראוי כי אי הבהירות תתפרש לחובתה דווקא.

משהגענו למסקנה כי היקפה של הערבות מתפרש על כלל הסחורה שסיפקה המערערת לאתר, נותר לבחון את השאלה האם יש לייחס משמעות לכך שהמהנדס לא חתם על שלוש מתעודות המשלוח. בעיקרי הטיעון מטעמה, לא התייחסה המשיבה לשאלה זו לגופו של עניין, שכן תמכה בפסק דינו של בית המשפט קמא, וחזרה וטענה כי השאלה התייתרה. לעומתה, הטעימה המערערת כי משהמהנדס אישר בעדותו שהסחורה סופקה, ושההזמנה בוצעה בהתאם להוראות היזם (קרי, המשיבה), הרי שטענת העדר החתימה אינה מהותית. עמדת המערערת מקובלת עלינו: הן לגופו של עניין, שכן ברי כי תכליתה של החתימה הוא אישור כי הסחורה נתקבלה; והן מן הטעם שלא נמצא לה מענה ענייני בסיכומי המשיבה.