פסק-דין בתיק עא 2902/02

1.         ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א- יפו (כב' השופטת ד. קרת) בת.א. 94472/00 אשר דחה את תביעת המערערים וחייב אותם בהוצאות בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

העובדות

2.         עירית תל-אביב באמצעות החברה לפיתוח אתרי תיירות בע"מ (להלן:" חב' אתרים") התקשרה בהסכם עם המערערים אשר קיבלו זיכיון ביום 20.7.96 להפעיל שירותי חוף באזור חופי תל-אביב. במסגרת ההסכם נדרשו המערערים לשלם לעירית תל-אביב באמצעות אתרים דמי שימוש בגין הפעלת מסעדה בנוסף לדמי שימוש בגין הוצאות ההיתר עבור ניהול החוף הכולל הצבת כסאות נח בחוף ועל גג המסעדה אותם הם מנהלים.

המערערים טענו כנגד דרישות העירייה לתשלום דמי שימוש - ובמסגרת תביעה שהוגשה על ידה נטענו מספר טענות:

א.         דרך קביעת גובה דמי השימוש וטענת הכפייה - המערערים טענו כי מדי שנה קיבלה העירייה החלטה בדבר גובה דמי השימוש ללא כל הסבר או דיון באופן שרירותי וחד צדדי. העירייה עושה ככל העולה על רוחה ודורשת מדי שנה סכומי כסף נכבדים מבלי שקדם לכך הליך תקין. העירייה החתימה אותם על "מסמך התחייבות" המהווה הסדר כובל, מקפח והסכם אחיד ללא כל אישור סטטוטורי, כמו גם שיש לראות בו הסדר מפלה, הנוגד את תקנת הציבור.

במסגרת ההיתר נדרשו המערערים בנוסף לבצע מספר מטלות כגון: שירותים ציבוריים, פינוי אשפה וכדו'. מטלות הנמצאות באחריות הבלעדית של העירייה, חיובים שנוספו באופן חד צדדי. אשר על כן הטענה היא כי גם אם שילמו המערערים את דמי השימוש בגין ההיתר, הם עשו זאת תוך כדי אילוץ וכפיה.

ב.            חוסר סמכות - המערערים טענו כי העירייה הפעילה סמכותה באופן בלתי חוקי. לטענתם דמי השימוש הינם בבחינת מס או היטל אשר הוטלו ונגבו ללא סמכות. כן עשתה העירייה בדמי השימוש עושר ולא במשפט, ולכן חלה על העירייה חובת השבת הכספים.

ג.            חוסר סבירות - המערערים טענו כי על פי סעיף 8 לחוק העזר להסדרת מקומות רחצה, זכאית העירייה לגבות דמי שימוש בשיעור שקבע ההסכם. מסמך ההתחייבות הינו בלתי סביר ודינו להתבטל. זאת ועוד, בכל חוף קבעה העירייה סכום שונה כדמי שימוש. על כן מדובר בפעולה מפלה לרעה ביחס לחופים אחרים.

ד.            הצבת כסאות נוח בחוף - על אף התשלום שמשלמים המערערים כדמי שימוש ההיתר, הטילה העירייה דוחות בגין הצבת כסאות נוח. משלא שולמו דוחות אלו, הטילה העירייה קנסות העומדים על סך של 30,000 ש"ח לדוגמא לשנים 98-99. והדבר הוא בלתי סביר.

ה.           הצבת כסאות על הגג - משביקשו המערערים לעשות שימוש בגג המסעדה ולהציב בו כסאות ושולחנות, נתקלו בהתנגדות העירייה. המערערים התבקשו לשלם סך של 31,000 ש"ח עבור קבלת היתר, והדבר נגוע באי חוקיות.

בשל כל אלה, הוגשה התביעה כאמור על פיה ביקשו המערערים מביהמ"ש להורות לעירית תל-אביב להשיב את מלוא דמי השימוש ושאר הסכומים ששולמו על ידם בגין הצבת הכיסאות, לרבות דוחות, קנסות, ריבית והצמדה בסכום כולל של 523,535 ש"ח; כן נתבקש ביהמ"ש להצהיר על בטלות החיוב בדמי השימוש מכח חוק העזר; להצהיר על בטלות דמי החיוב  בהם מחויבים המערערים עבור הצבת כסאות נח בחוף ובגג המסעדה, ולהשיב להם כל סכום ששולם על ידם לרבות אגרות, קנסות וכיוצ"ב בסך של 80,000 ש"ח.

3.         עירית תל-אביב טענה להגנתה כי הסכומים הנדרשים והמשולמים על ידי המערערים לחב' אתרים, הינם בגין השכרת המזנון, ניהולו והשימוש בו, דמי שימוש בגין הוצאות ההיתר להשכרת ותפעול "מתקני החוף".

העירייה טענה כי ההחלטה בדבר גובה דמי השימוש מתקבלת לאחר בדיקת נתונים באופן פרטני לגבי כל חוף, לרבות מחירי השכרת "מתקני החוף", כמות מתקני החוף והפוטנציאל השונה של כל חוף. הקביעה נעשית לאחר ניהול מו"מ עם המערערים, אשר ביקשו לקבל את ההיתרים מרצונם החופשי ועל פי הסכמתם, תוך חתימה על הסכם מתאים והתחייבות הכוללת את תנאי ההיתר. אשר על כן, נטען כי ההסכם וכן דמי השימוש לא נקבעו באופן שרירותי וחד צדדי כפי שנטען על ידי המערערים.

תשלום דמי השימוש נעשה בהסכמה ולא ידוע לעירייה על מחאה או פניות להפסקת גבית דמי שימוש או להחזרת כספים. המערערים היו אלו שהיו מעוניינים לקבל את ההיתר להשכרת "מתקני החוף" ולא הופעל עליהם כל אמצעי לחץ, אילוץ או כפיה ואין מדובר בסמכות בלתי חוקית או שימוש שלא כדין בסכמות.

דמי השימוש הם בגדר דמי שכירות עבור הזיכיון להשכרת מתקני החוף על פי היתר המוצא כדין מדי שנה. אין מדובר במס אגרה או היטל. עוד הוסיפה העירייה וטענה כי אין מדובר בעשיית רווח על ידה או בהתעשרות שלא כדין, שכן במתן הזכות הבלעדית למערערים, גלום מקור להכנסה ורווח, כפי שקיים בכל זכות שכירות. מטרת ההסדר היא שמירה על הסדר בחופים תוך מתן שירות לתושבים המשתמשים בחופי הרחצה; אין בהוראת סעיף 8 לחוק העזר חוסר סבירות. ההסכם אינו הסכם אחיד ותנאיו אינם מקפחים כל זכות מזכויות המערערים.

עוד הבהירה הרשות, כי המערערים לא אולצו לחתום על יתר המסמכים, אלא חובתם נבעה מרצונם לקבל את הזכות הבלעדית מטעמים של כדאיות כלכלית ויתרון כספי. לא הייתה כל אפליה בין המערערים לבין מפעילי חופים אחרים. בכל חוף נגבו דמי שימוש על פי נתונים משתנים; אין כפל תשלומים וכל תשלום שונה במהותו. תנאי ההיתר הינם סבירים ומטרתם לשמור על תנאי בטיחות, בטחון ותנאי תברואה נאותים. העירייה טענה עוד כי לא הוטלו על המערערים כל מטלות נוספות שאינן כלולות בהסכם ותנאיו.

אשר לדוחות; הדוחות התקבלו בגין הצבת כסאות ושולחנות בשטח ציבורי ללא היתר כנדרש בחוק העזר, וחריגה מתנאי הרישיון. הוא הדין לגבי שולחנות וכסאות בשטח הגג.

ניסיון המערערים להציג את פעולותיה של העירייה כגזל, הינו ניסיון מעוות ובלתי הוגן.

זאת, ובנוסף, המערערים שילמו במשך חמש שנים את דמי השימוש מרצונם החופשי, על כן הם מנועים כיום מלבוא בתביעה לאחר שישבו כל השנים בחוסר מעש, נהנו מן הזיכיון הבלעדי, מהפקת הרווחים ולא מחו על עצם התשלום ועל גובה דמי השימוש. אשר על כן נטען ע"י העירייה כי יש לדחות את התביעה שכן היא נגועה באי ניקיון כפיים וחוסר תום לב.