פסק-דין בתיק עא 2767/04

א.        ערעור על החלטתו מיום 30.3.2004 של כב' ראש ההוצל"פ (הרשם ד' סעדון), אשר דחה  את בקשת המערער לחיובם של המשיבים 2 ו- 3, בתשלום חוב פסוק, בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 ( להלן: "חוק ההוצל"פ ").

ב.         עיקרי העובדות הצריכות לענין

המערער הוא הזוכה והמשיב 1  הוא החייב (להלן: " החייב"), בשני תיקי הוצל"פ 5-96-04913-34  וכן 6-96-04914-34 (להלן: " תיק ההוצל"פ"), אשר נפתחו, בהתאמה, לשם פרעונם של פסק דין ושטרות.

החייב היה בעל זכות דירות מוגנת, בנכס מקרקעין ברחוב הרצל 8 לוד (להלן: " הנכס").

ביום 16.2.1998 הטיל המערער עיקול בתיק ההוצל"פ, על זכויות החייב אצל המשיבים 2 ו-3.

אין חולק כי הודעת העיקול נמסרה למשיבה 2 ונרשמה ברישומיה.

המשיבה 2 (להלן: " עמידר") הודיעה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 15.3.1998 כי לחייב אין כל זכויות בנכס, למעט עובדת היותו צד להסכם שכירות מוגנת.

אשר למשיב 3 (להלן: " ממ"י "), ראש ההוצל"פ מצא כי צו העיקול נמסר למשרדי ממ"י מחוז מרכז ביום 27.4.1998, אך לא נרשם ברישומי ממ"י ולא ניתנה כל תשובה בעניין מטעם ממ"י, במסגרת תיק ההוצל"פ.

ביום 23.1.2000 מונה ב"כ המערער ככונס נכסים על נכסי החייב, אולם לא נמסרה הודעה על כך למשיבים 2 ו-3.

ביום 8.5.2002 ניתן בבית המשפט השלום פסק דין בתביעה לפינוי שהגישה ממ"י כנגד החייב, שביסודו " קיומו של פרויקט מסוג "פינוי-בינוי" באזור הימצא הנכס" ( סע' 2 להחלטת ראש ההוצל"פ). פסק הדין הורה על פינויו של החייב מהנכס, בכפוף לתשלום סך של 205,270 דולר.

אין חולק כי סכום זה שולם לחייב על ידי ממ"י, והנכס נהרס.

המערער הגיש בקשה לחיובם של ממ"י ועמידר, בגין החוב הפסוק, בהתאם להוראות סע' 48 לחוק ההוצל"פ.

ראש ההוצל"פ מצא כי ההמצאה שבוצעה למשרדי ממ"י במחוז המרכז, לא היתה המצאה כדין. זאת, הן לגרסת ממ"י לפיה המצאה כדין הינה המצאה למשרדי החשב, בהתאם להוראות תקנה 77 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 (להלן: " התקנות"); והן לגרסת המערער לפיה המצאה כדין הינה המצאה למשרדי ממ"י בירושלים, בהתאם להוראות תקנה 72 (א) לתקנות.

ראש ההוצל"פ קיבל את גרסת ממ"י, לפיה, כלל לא ידעו אודות קיומו של העיקול, גם במועד תשלום הפיצויים לחייב.

ראש ההוצל"פ קבע עוד כי במועד הטלת העיקול לא היו לחייב זכויות  ב"נכס" בר עיקול, שכן לחייב קמה זכות חוזית כדייר בשכירות מוגנת בלבד, זכות שאיננה ניתנת למימוש במסגרת עיקול. ראש ההוצל"פ הוסיף וקבע כי מועד התגבשותה של זכות החייב בנכס, לגדרי זכות ודאית בת עיקול, הינו רק מועד מתן פסק הדין, שחייב את ממ"י בתשלום סכום כסף, כנגד פינוי הנכס.

אשר לחבותה של עמידר, קבע ראש ההוצל"פ כי זו לא קמה כלל באשר עמידר איננה בעלת הנכס, אלא, לכל היותר, מנהלת את הנכס עבור ממ"י. ראש ההוצל"פ קבע כי בנסיבות אלו, אין המדובר בנכסים " הנמצאים בידי צד שלישי" כמצוות סע' 43 לחוק ההוצל"פ.

על החלטה זו הערעור שבפני.

ג.         טענות הצדדים בערעור

טוען המערער כי טעה ראש ההוצל"פ שנתן החלטה בעוד הראיות והעדויות נשמעו בפני מותב אחר. המערער טוען כי ההחלטה עוסקת בהכרעות עובדתיות, בעוד ראש ההוצל"פ שהכריע בבקשה, לא שמע את העדים. בנסיבות אלו, טוען המערער, נפל " פגם מהותי היורד לשורש ההחלטה ומסיבה זו בלבד הרי שיש לבטלה" ( סע' 15 לערעור).