פסק-דין בתיק עא 2738/07

בתאריך 4.6.02  הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה, תובענה שהוגדרה ככספית הצהרתית (ת"א 2104/02) .

הסעד אותו ביקשו התובעים היה לפסק דין הצהרתי, לפיו הסכם פשרה שנכרת בין התובעים דשם (המערערים שבפנינו) ביום 2.7.98, וכן פסק דין שאישר אותו בבית משפט השלום בהרצליה בהמרצה 256/98 מיום 5.11.98 " הינם בטלים ומבוטלים מחמת העובדה שהם נעשו תחת כפיה או  סחיטה באיומים, מרמה, פגיעה ברצון הטוב וכי נפלו בהם פגמים חוזיים מהותיים על פי חוק החוזים...".

עוד התבקש בית המשפט להצהיר, כי גם הסכם מיום 30.11.97, בו התחייב המערער 1 (להלן: ליכט) לשלם למשיב  (להלן: בן יאיר),  סכום של 340,000 ש"ח, הינו בטל ומבוטל, אף זאת בשל אותם טעמים, דהיינו: כי נעשה תחת כפיה או סחיטה באיומים וכיו"ב.

התביעה כללה שלוש עתירות נוספות:

1. הצהרה כי יש לבטל תיק הוצאה לפועל שמספרו 26/03894/98/7 בגין ביצוע שיק, מכיוון שהשיק  נגנב על ידי בן-יאיר וחתימת ליכט עליו זוייפה;

2.  כי בן-יאיר היה חייב להוציא  למערערים חשבוניות מס בגין כספים ששולמו לו.

3. כי בן-יאיר איננו זכאי לפעול בתיק ההוצאה לפועל משום שלמערערים אין כל חוב כלפיו, וכי הריבית שגבה היא ריבית נשך אסורה ובלתי חוקית.

4. כן נתבעו סעדים כספיים שונים.

בפסק דין מנומק דחה בית משפט קמא (כב' השופט צ' דותן) את התביעה על כל העתירות שבה.

לענין ביטול ההסכמים, לרבות פסק הדין שאישר אחד מהם, קבע בית משפט, כי על פי דיני החוזים, הסכם שנכרת מחמת כפיה, אינו הסכם בטל, אלא ניתן לביטול "... תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה" (חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973).

עוד קבע בית משפט קמא, כי ליכט  " לא ביטל את ההסכמים... תוך זמן סביר מיום שנודע לו כי פסקה הכפיה, ועל כן טענת כפיה אינה עומדת לו". זאת, בהנחה שאכן נכרתו ההסכמים עקב כפיה.

כל טענותיו של ליכט באשר לכפיה, סחיטה באיומים וכיו"ב - אין להם משמעות אופרטיבית, שכן, דחיית העתירות התבססה, כאמור, על אי ביטול ההסכמים תוך זמן סביר (בהנחה שהגשת התובענה מהולה הודעת ביטול זדון).

הגם שהדיון בנושא זה התייתר, אליבא דבית משפט קמא, התייחס בית המשפט חלקית לפחות, גם לטענות הכפיה לגופן וקבע כי הן בעייתיות ואינן נקיות מספק.

באשר ליתר הסעדים שהתבקשו: לענין חוק ההוצאה לפועל קבע, כי הוא נדון במסגרת התנגדות לביצוע שטר, נערך הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שעל כן גם טענות אלה אינן יכולות להשמע.

לענין החשבוניות נקבע, כי גם ענין זה נדון וניתנו החלטות חלוטות ולפיה עדיין לא נפרעה קרן החוב, ובנסיבות אלה לא קמה החובה להמציא חשבוניות.

גם יתר העתירות נדחו, כאשר גם כאן הבסיס לדחיה מצוי בהסכם שנכרת ביום 2.7.98 - ולא בוטל - ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין.

עם זאת, ראה בית משפט קמא לפסוק לליכט פיצוי בגין עוגמת נפש, ולחץ נפשי בסך 25,000 ש"ח, על סמך האמור בתצהירו ובעדותו.

בערעור שבפנינו תקפו המערערים את כל קביעותיו של בית משפט קמא, כאשר לבת הטענות עניינה, החלטתו של בית משפט קמא כי ההסכמים לא בוטלו תוך זמן סביר.

בית משפט קמא קבע בענין זה, כי האיומים על ליכט פסקו, גם לשיטתו של זה האחרון, שלושה חודשיים שלושה לאחר שהגיש תלונה במשטרה בגינם. התלונה הוגשה ביום 22.2.01 ולאחר מכן לא היו כל איומים על ליכט.