פסק-דין בתיק עא 2708/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט יונה אטג'י) בת.א. 6555/03 מיום 31.05.06.

העובדות :

2.         עניינו של הערעור בתביעתו של המערער לקבלת תשלום בגין סחורה שנרכשה בין החודשים מרץ-יולי 2003 בסכום של 502,216 ש"ח, בתוספת עלות ביצוע חקירה בסך 8,454 ש"ח. ובסך הכל 510,670 ש"ח.

אין מחלוקת כי הסחורה באותו שווי נמכרה על ידי המערער. בגינה נמסרו למערער 44 שיקים דחויים של המשיבה 6 ושני שיקים של המשיבה 4, שיקים שחוללו לאחר שחשבונותיהן של השתיים הוגבלו.

המערער היה בעל עסק לפירוק וממכר בשר בתל-אביב. המשיב 1 הקים את החברות 4-6, היה מורשה חתימה בהן, מנהלן בפועל והרוח החיה בהן. חברות אלו עסקו בממכר בשר בקמעונאות. המשיבה 2, אשתו של המשיב 1, ובעלת מניות במשיבות 4-5. המשיב 3, מנהל רשום של המשיבות 4-5, ובעל מניות במשיבה 6. במרץ 2003 החל המשיב 1 להזמין מהמערער בשר בכמויות שונות.

המערער טוען כי הסחורה כולה הוזמנה על ידי המשיב 1, ולכן הוא נושא בחבות אישית כלפיו. בנוסף, הוא עותר להרמת המסך, בעיקר כלפי המשיב 1. לטענתו המשיב 1 שילם לו בשיקים של המשיבות 4 ו-6 בשעה שידע כי חשבונן מוגבל והן אינן פעילות. עוד טען המערער כי המשיב 1 עשה שימוש בהקמת שלוש החברות הנתבעות לשם ניצול שלא כדין, ועל כן הוא עותר גם להרמת המסך בין שלושת החברות בטענה שלמעשה מדובר בחברה אחת. המשיבים 2 ו-3 נתבעו כמי שסייעו למשיב 1 במעשיו תוך שהם משמשים לו "אנשי קש".

בתצהירו תיאר המערער את עבודתו מול המשיב 1 כדלקמן: המשיב, או מי מטעמו, היה מזמין כמויות של סוגי בשר. המערער היה מוציא משאית הובלת בשר למחסן באזור התעשיה עמק חפר, עובד המחסן היה מקבל את הסחורה וחותם על החשבונית, היה הולך למשרד בראשון - שם ישבה המשיבה 2, ששימשה כפקידה - או לחנות ברחוב אלנבי בתל אביב, ומקבל שיקים דחויים עבור הסחורה. המערער הוציא חשבוניות וקבלות, כולן על שם "סלווה עמק חפר".

המשיבים, באמצעות תצהירו ועדותו של המשיב 1, הכחישו את כל טענותיו של המערער. המשיב 1 ציין כי התחיל לעבוד עם המערער בשנת 2001 והמערער קיבל את מלוא התמורה בעד כל הסחורה שמכר. באותה תקופה נעשו ההזמנות באמצעות המשיבה 4. בשנת 2002 החליט המשיב לצמצם את פעילותה של המשיבה 4 כדי להתרכז בפעילותה של המשיבה 5, שעסקה בתחום אחר לחלוטין: מסחר בציוד לחנויות מזון.

משכך הוקמה המשיבה 6 כשהמשיב 3 הוא בעל מניותיה ומנהלה הרשום. עם זאת, המשיב 1 לא הכחיש בתצהירו ובעדותו כי כל קשריה ומסחרה של המשיבה 6 עם התובע נוהלו באמצעותו. מכל מקום, מאותה עת שולמה תמורת הסחורה למערער באמצעות שיקים משוכים על ידי המשיבה 6. כיוון שהיה ברור למערער שסחורתו נמכרת למשיבה 4 ו-6 שולמה התמורה בשיקים של אותן חברות והחשבוניות והקבלות הוצאו על שמן. כך נעשה הדבר לאורך זמן.

למרות זאת, לא טרח המערער לקבל בטוחות אישיות מהמשיב 1 או ממנהלי החברות, המשיבים 2 ו-3, ולכן הוא מנוע כיום מלתבוע את חובות החברות מאחר שאלו נקלעו לקשיים והפכו לחדלות פרעון. מכל מקום, לא נמצאו כל תימוכין למתן התחייבות אישית מטעם המשיב 1 לפרוע את חובותיהן של המשיבות 4 ו-6.

באשר לטענת הרמת המסך; טענתו העיקרית של המערער היתה שהמשיב 1 שילם לו בשיקים של המשיבות 4 ו-6 שעה שידע שהן אינן פעילות וחשבונן מוגבל. טענה זו קובע בית המשפט לא הוכחה על ידו.

3.         כאמור, כל השיקים מלבד שניים, נמשכו מחשבונה של המשיבה 6. על פי דפי החשבון שצירף המערער לתצהירו עמדה יתרת החובה בחשבון המשיבה 6 מתחת למסגרת האשראי שלה וכל השיקים שמשכה כובדו. החשבון הוגבל רק ביום 19.09.2003, כאשר זמן פרעונם של מרבית השיקים היה בחודש ספטמבר 2003 ואילך. בהסתמך על קבלות 15-18 מחודש יולי 2003 נטען כי באותה עת ידע המשיב שהעסק נקלע לקשיים והשיקים לא יכובדו.

המועד הקובע לצורך בחינת כוונותיו של המשיב 1 ומידת ידיעתו על יכולת פרעונה של המשיבה 6 בעתיד אינו מועד מסירת השיקים אלא מועד קבלת הסחורה. אם באותו מועד קיבל המשיב את הסחורה תוך ידיעה שהמערער לא יקבל תמורה עבורה, אזי ניתן למצוא בכך עילה להרמת מסך. כאמור, אין חולק כי הסחורה התקבלה על פי החשבוניות שהוצגו עד ליום 18.06.2003 ועד לאותו מועד, כאמור, היה חשבונה של המשיבה 6 איתן והשיקים כובדו על ידי הבנק. בית המשפט ציין כי אף אם המשיבה 6 נקלעה לקשיים מסויימים בחודש יולי, עדיין לא חלה על המשיב 1 החובה לגרום לכך שהיא תחדול מכל פעילות עסקית במצב שיכול היה להביא מיידית לחדלות פירעון.

אשר למשיבה 4, אשר משכה שני שיקים למועדים 16.06.2003 ו-21.08.2003; שיקים אלה הוחזרו בחודש יוני מחמת שהיו בחריגה מאשראי, אולם מקבלה 8 מיום 07.07.2003 עולה כי הם באו במקום שיקים קודמים שחזרו עבור סחורה שהתקבלה כבר בחודש מרץ 2003. לגבי מועד זה לא הוכח שמצבן הכלכלי של החברות היה בכי רע.

בנוסף, השיקים של המשיבה 4 החליפו שיקים שחזרו והיו משוכים על ידי המשיבה 6. באותה תקופה, לפחות עד סוף יוני 2003, משיבה 6 לא היתה בכל חריגה שמנעה ממנה למשוך שיקים. דבר זה מלמד גם שהסחורה נמכרה למעשה למשיבה 6, שהיא בעלת הדין היחידה בתביעה לתשלום עבור כלל הסחורה. הוכח בבירור כי לא היתה כל טעות וכי השיקים ניתנו במודע על ידי עובדי המשיבה 4 כנגד השיקים שחזרו מהמשיבה 6. על כן אין הצדקה להרמת מסך בין משיבות אלה, אולם ניתן לחייב את המשיבה 4 בתשלום הסכום הנקוב בשיקים בעילה שטרית במאובחן מעסקת היסוד.

באשר למשיבה 5; אין כל מסמך, חשבונית, קבלה, שיק וכיוצא באלה הקושר בינה לבין המערער. הטענות לגביה היו במסגרת ערבוב נכסים וחשבונות. המערער טען רבות בדבר ערבוב נכסים וחשבונות בין החברות הנתבעות כהצדקה להרמת המסך, אולם מלבד טענותיו הכלליות, קבע בית המשפט, כי לא הובאה כל ראיה ממשית לתמיכה בהן. עיסוקה של המשיבה 5 היה מכירת ציוד לחנויות מזון והוא היה שונה מעיסוקיהן של המשיבות 4 ו-6 שעסקו בממכר מוצרי בשר.

המשיבה 6 הוקמה ביוני 2002. לא ברור כיצד הקמתה סייעה להברחת נכסים או להתחמקות מנושים. עוד נקבע על ידי בית המשפט כי מצבה של המשיבה 6, ממנה נמשכו כמעט כל השיקים, היה שפיר באותה תקופה.

סיכומו של דבר, קובע בית המשפט, כי לא די היה להראות שהיה קשר בין החברות שבשליטת המשיב 1, המערער לא הוכיח כי קשר זה היה פסול ופגע ביכולת פרעונן ובעיקר ביכולת פרעונה של המשיבה 6. אשר למשיבים 2-3, גם לגביהם נקבע כי המערער לא הוכיח דבר. בנוסף, קובע בית המשפט, הוכח שבעלת דינו היחידה של המערער בכל הקשור לעסקת היסוד, היינו תשלום עבור הסחורה הנתבעת, היתה המשיבה 6. אך מאחר שהיא בפירוק אין אפשרות ליתן נגדה פסק דין כאמור.

לא הוכחה עילה לחיובם האישי של המשיבים 1-3 וכן לא הוכחה עילה להרמת המסך בין החברות 4-6 או מי מהן. התביעה השטרית כלפי המשיבה 4 הוכחה והיא חוייבה בפרעונם של השיקים.