פסק-דין בתיק עא 2692/04

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' י. וילנר) מיום 9.6.04, ב-ת.א. 23112/01, לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיב (התובע) פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ש"ח + מע"מ, והחזר אגרת המשפט.

כן מוגש הערעור על החלטת כב' הרשמת גב' ספרא-ברנע מיום 21.3.02, הדוחה את דרישתה של המערערת להצגת מסמכים בבש"א 2033/02.

ב.         בישיבת כב' בית המשפט קמא מיום 18.9.03 הודיעו באי-כוחם של שני הצדדים לבית המשפט כי הם מסכימים שפסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים.

כעולה מפסק דינו של כב' ביהמ"ש קמא היה המשיב מנהל היחידה לעבודה סוציאלית במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, ואילו המערערת עבדה בתפקיד מנהלת מדור העובדים בשער מנשה.

ביום 19.11.00 הפיצה המערערת מכתב תלונה ובו פירוט מסכת התנכלויות והתנהגות מעליבה כלפיה שיוחסו למספר גורמים שהתובע אינו נמנה עליהם.

עם זאת כותבת המערערת באותו מכתב שכאשר נדונה במהלך ישיבה שהתנהלה בבית החולים החובה להחתים כרטיס נוכחות היא העירה שהמשיב (שהיה אז מועמד לקבלת פרס המנכ"ל) יצא בעניינים פרטיים באמצע היום, ובתוך שעות העבודה, והוציא בעורמה את כל עובדי מחלקתו לבילוי משותף מחוץ לכותלי בית החולים.

עוד טענה שבטופס האש"ל רשמו עובדים אלה נסיעה בתפקיד ואושר לכולם תשלום שעות  נוספות ונסיעות בתפקיד (לא מקרה ראשון). עוד נטען במכתב שמתקיימות בענין זה "עבירות פליליות ועבירות החורגות ממנהל תקין".

המכתב נשלח לנציב שירות המדינה, ליועץ המשפטי בנציבות שירות המדינה, ליועץ המשפטי בממשלה, לסמנכ"ל משרד הבריאות, למזכיר עובדי המדינה במרחב (במועצת פועלי חדרה), ליועץ המשפטי במועצת פועלי חדרה, וליו"ר ועד העובדים של שער מנשה.

ג.          תלונותיה של המערערת בדבר סדרי מנהל בלתי תקינים (המתייחסים בין היתר למשיב) נבדקו וביום 1.3.01 הוצא דו"ח מסכם ממנו עולה שההאשמות שיוחסו במכתב כלפי המשיב מוחסרות בסיס, וכי המשיב נהג בהתאם לכל הנוהלים. הומלץ בדו"ח להתרות במערערת על התנהגותה בהגשת תלונות בלתי מבוססות.

ממכתב מר יעקב ברגר, סמנכ"ל בכיל למנהל ומשאבי אנוש, עולה שתלונת המערערת קנטרנית וחסרת בסיס, הואיל והמשיב ביקש וקיבל אישור להוצאת עובדי היחידה לגיבושון בתור שעות עבודה רגילות, ולא שולם כל תשלום עבור אש"ל ושעות נוספות בגין יציאה זו.

במכתב הנ"ל גם נאמר שהתלונה היא תלונת סרק הגורמת לטירדה רבה ולהקצאת משאבים רבים לבדיקת התלונה, וכי האמור במכתב יש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע - המשיב.

ד.         המשיב טען בפני בית משפט קמא שפרסום המכתב והפצתו ברבים, מהווה מעשה של לשון הרע כנגדו, וכי עקב הפרסום נגרמו לו נזקים רבים.

המערערת טענה שמתוקף תפקידה ולפי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, והוראות התקשי"ר, חלה עליה חובה חוקית לדווח על העובדות שפורטו במכתב, וכי עומדות לה ההגנות לפי סעיפים 14, 15 (2), ו-15 (4) לחוק איסור  לשון הרע,  תשכ"ה-1965, וכן לפי סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין.

עוד טענה המערערת בפני בית משפט קמא שאין קשר בין מכתב התלונה לבין המשיב הואיל והמכתב לא בא להכפיש את שמו של המשיב. המערערת טענה שפנתה לגורמים הרלוונטיים מחמת רדיפות מצד הנהלת בית החולים, ותלונתה לא התייחסה אישית כנגד המשיב אלא למקרה בו היה המשיב מעורב ללא כוונה להכפיש את שמו.

ה.         את טענת המערערת לפיה היה על המשיב להצטייד באישור היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגשת תביעתו דחתה כב' השופטת קמא מששוכנעה כי המכתב נשלח על ידי המערערת שלא מתוקף מילוי תפקידה כמנהלת מדור עובדים, אלא במסגרת תלונה אישית על התנכלויות של מספר עובדים במטרה לפגוע בה (המשיב לא נכלל בין עובדים אלה) וללא קשר לתפקידה.

אשר לתוכן הפרסום קבעה כב' השופטת קמא שהוא ממלא אחר הגדרת "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הואיל ותוכן הפרסום נועד להשפיל את המשיב בעיני הבריות, לפגוע במשרתו בעיסוקו ובמשלח ידו.

ו.          מכאן עברה כב' השופטת קמא לבחון האם חלות ההגנות להן טוענת המערערת כשנטל ההוכחה לקיומן מוטל עליה. את טענת ההגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ("אמת דיברתי"), דחתה כב' השופטת קמא הואיל ולפי החקירה שבוצעה על ידי משרד הבריאות נמצא שלא היה כל בסיס לטענות שהועלו כלפי המשיב.

בהתאם לדו"ח החקירה מדובר בתלונות סרק, וכן נקבע בדו"ח שהמשיב פעל לפי כל הנוהלים תוך קבלת אישור מראש לפעולותיו.

לפי קביעת בית משפט קמא לא נסתרו מימצאים אלה על ידי המערערת והיא לא הוכיחה כי הפרסום היה אמת.