פסק-דין בתיק עא 2673/02

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת פינצ'וק-אלט), בת.א 115873/02 בו נתקבלה תביעת המשיבה לפיצויים בגין הפרת הסכם הפשרה שנחתם בינה לבין המערער.

העובדות:

2. ב- 4.11.96 נכרת חוזה מכר דירה (מוצג 1 לתיק המוצגים של המשיבה), לפיו רכשה המשיבה מהמערער, אשר פעל בשמו ובשם 9 יורשים אחרים של דוד פדרו המנוח (להלן: המוכרים), דירת חדר ברחוב האצ"ל 48 ברמת גן הידועה כחלקה 6183 (להלן: הדירה). בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים, שעיקרם טענת המשיבה כי המערער ויתר המוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי החוזה ולא העבירו את הזכויות בדירה על שם המשיבה, הגישה המשיבה תביעה נגד המוכרים, אשר הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 5.1.98 (מוצג 2 לתיק המוצגים).

על פי סעיף 2 להסכם הפשרה התחייבו המוכרים "לגרום לרישום הזכויות בדירה על שמם בתוך 3 חודשים מיום חתימת חוזה זה...מועד זה ידחה אם יגרמו עיכובים על ידי הרשויות השונות". הסנקציות שנקבעו להפרת הסעיף מצויינות בסעיף 7 להסכם הפשרה הקובע:

א.      מסירת החזקה בדירה מיד לידי הקונה, פנינה ירושלמי...והכל כנגד תשלום מלוא התמורה.

ב.       תשלום פיצויים קבועים בסך 30,000 ש"ח על פי סעיף 11(א)לחוק חוזה המכר וזאת בגין הפרת חוזה המכר.

ג.        תשלום מחצית מדמי השכירות החל מיום 5.2.97 ועד ליום 4.3.98 למשיבה.

בסופו של יום, לא עמד המערער בהתחייבות לרשום את זכויות המוכרים וזכויות המשיבה בזמן הנקוב בהסכם ורישום הדירה נעשה ביום 2.7.98, כשלושה חודשים לאחר המועד בו התחייבו המוכרים לעמוד. בעקבות זאת, תבעה המשיבה את המוכרים בתביעה בסדר דין מקוצר. בתביעה עתרה לקבלת הפיצויים המוסכמים בסך 30,000 ש"ח, לתשלום מחצית משכר הדירה בסך 8,694 ש"ח ולתשלום פיצוי בסך 21,240 ש"ח בגין נזק ממון, שנגרם לה כתוצאה ישירה מאי רישום הזכויות על ידי המערער.

המערער טען כי האיחור ברישום נבע מסיבות שאינן בשליטתו ובשל נסיבות התלויות ברשויות השונות. כן חלק על הסכומים הנתבעים.

פסק הדין של בית משפט שלום:

3. השופטת הנכבדה מחקה את התביעה שהוגשה נגד 9 המוכרים (מלבד המערער) מאחר שכתב התביעה לא הומצא להם כדין ומאחר שלא יופה כוחו של המערער ליצג את המוכרים האחרים אלא אך ורק ליפות כוחם בכל הקשור לענייני מכירת הדירה.

לאחר מכן נפנתה השופטת לבחון האמנם הפר המערער את הסכם הפשרה, וביתר דיוק האם האיחור ברישום נבע מסיבות שאינן בשליטתו. מתצהיר המערער עולה כי הדירה נרכשה בשנת 1957 על ידי דוד פרדו ז"ל אולם זכויות החכירה היו רשומות בעמידר חברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ על שמו ורק ב- 1996 ניתן פס"ד הצהרתי לפיו זכאים המערער ויתר המוכרים לרשום את הזכויות בדירה על שמם. על המוכרים היה לפנות לעמידר על מנת לקבל הפניה למנהל מקרקעי ישראל לחתימת חוזה החכירה, שבעקבותיו תרשמנה זכויות החכירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. מאחר שחוזה המכר בין הצדדים נחתם לפני שהתקבלה ההפניה מעמידר, התחייבו המוכרים לפעול להעברת הזכויות בדירה על שם המשיבה בלשכת רישום המקרקעין.

פסק הדין קובע כי אין לקבל את גירסתו של המערער לפיה האיחור ברישום הזכויות נבע כולו בשל העיכוב ברשויות.

באשר לעיכוב בעמידר- נקבע כי התיק התעכב אצל עמידר במשך 69 יום. את האשם לעיכוב האמור תולה פסק הדין במערער. בראש ובראשונה משום שעורך דינו של המערער שלח בקשה ראשונה בכתב בשם המוכרים רק ביום 25.1.98 דהיינו 20 יום לאחר שההסכם בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין. מעבר לכך, במשך כל התקופה שלאחר מכן לא נעשה כל מאמץ מטעם המוכרים לזירוז ההליך על אף הדחיפות הנובעת מההסכם. כל השתהות נוספת מצד עמידר אינה נכנסת בגדר הסייג הקבוע בהסכם הפשרה נוכח העובדה כי ראוי היה לצפות תקופת טיפול סבירה שתידרש על ידי הרשויות המעורבות.

אשר לעיכוב במנהל מקרקעי ישראל- השופטת דחתה גם את הטענה לפיה העיכוב ברישום נגרם בשל שביתה שפרצה במנהל מקרקעי ישראל בין החודשים פברואר עד אפריל 1998. על פי פסק הדין, המערער לא הביא כל ראיה באשר למועדי השביתה במנהל ולאופיה. מעבר לכך, המערער קיבל ארכה של חודש ימים לרישום הזכויות בעקבות השביתה וגם כך לא עמד במועד החדש שהוצב לו.

אשר לעיכובים נוספים כגון משך הזמן שחלף מיום המצאת נסח הרישום ועד חתימת המנהל על שטרי החכירה, קבעה השופטת הנכבדה כי משכי זמן אלו הינם בגדר תקופה סבירה הנדרשת לרשויות האמורות לצורך הטיפול ואינם נכללים בגדר "עיכובים על ידי הרשויות" אליהם נתכוון הסייג הקבוע בהסכם הפשרה.

לאחר שקבעה את אחריות המוכרים להפרת החוזה נפנתה השופטת לבחון את הפיצויים הנתבעים. בראש ובראשונה קבעה כי המשיבה אינה יכולה לתבוע פיצויים בגין נזק מוכח בנוסף לפיצויים המוסכמים. מאחר שהסכום המתבקש בשל הנזק המוכח נמוך מזה הנתבע לפי הפיצויים המוסכמים, נבלע הראשון באחרון.

אשר לשיעור הפיצוי המוסכם- השופטת דחתה את הטענות כנגד סבירותו של הפיצוי המוסכם וקבעה כי אין למצוא חוסר סבירות בולטת בסכום הפיצויים. אף נסיבות החתימה על הסכם הפשרה מלמדות כי הצדדים שקלו היטב את הנזק הצפוי בגין ההפרה הספציפית.

השופטת קיבלה גם את הדרישה לתשלום פיצוי בשיעור מחצית מדמי השכירות על פי סעיף 7(ג) להסכם הפשרה. היא מפנה לסיכומי המערער בהם הוא מודה כי שכר הדירה עמד על 330 דולר לחודש וכי תקופת השכירות בגינה זכאית המשיבה לפיצוי הוא 13 חודשים.