פסק-דין בתיק עא 2625/04

1.         לפנינו ערעור על פסק-דין מיום 9/5/04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' אליקים) בתיק אזרחי 28090/00.

המשיבה (להלן - "לוי השקעות"), חברה העוסקת בקבלנות בניין, הגישה נגד המערערת (להלן "המדינה") תביעה בסדר-דין מקוצר, ובה תבעה 444,904 ש"ח. לוי השקעות טענה בכתב תביעתה, כי נתנה למדינה שיקים מעותדים, באמצעותם ביקשה המשיבה לשלם למדינה עבור "עבודות פיתוח", שהמדינה ביצעה בפרוייקטים של בניה למגורים, בהם בנתה לוי השקעות את בתי המגורים. לוי השקעות טענה, כי התשלומים ששילמה על-פי השיקים היו גבוהים מהסכום הנכון שהיה עליה לשלם למדינה. ההפרש הוא סכום התביעה, שאת השבתו ביקשה לוי השקעות.

2          המדינה הגישה בקשת רשות להתגונן, ובין טענותיה, השתיים הבאות: הראשונה - יש להפחית מסכום התביעה זיכוי מסויים. מחלוקת זו אינה עומדת יותר לפנינו לאחר שלוי השקעות הסכימה להפחית סכום זה מסכום התביעה. השניה - יש למדינה זכות לקזז 517,104 ש"ח (סכום זה נכון ל-6/91) כנגד סכום התביעה. הסכום לקיזוז הוא, לטענת המדינה, חוב של לוי השקעות למדינה מפרוייקטים שונים, לרבות פרוייקט בנשר, שאליו מתייחסת התביעה של לוי השקעות.

לאחר חקירת המצהיר מטעם המדינה, נתנה כב' הרשמת (ר' יצחקי) בהחלטתה מיום 13/2/02 למדינה רשות להתגונן בשתי טענות אלה בלבד ואף ניתן לה להגיש כתב הגנה.

3.         בכתב הגנתה חזרה המדינה על טענתה לזכות לקיזוז בסכום של 517,104 ש"ח. לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה.

4.         בימ"ש קמא קבע כי הפלוגתאות העומדות לפניו הן שלוש: אם יש למדינה " באופן כללי" (נורמטיבי) זכות קיזוז, "מהו הסכום אותו חייבת" לוי השקעות למדינה ו" האם בוצע הליך קיזוז".

5.         ב"קליפת האגוז" נביא את קביעותיו של בית משפט קמא:

השופט אליקים כתב, כי " למניעת ספק אין בכוונתי להתייחס לנושאים המהווים הרחבת חזית ואדון אך ורק בשאלות הרלוונטיות לפי כתבי הטענות".

            ביהמ"ש קבע, בהחלטה לגבי הפלוגתא הראשונה, כי, אכן, עומדת למדינה זכות קזוז על פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וכן לפי סעיף 61 להסכם שחתם בין המדינה ללוי השקעות (סעיף 26 לפסק הדין של בימ"ש קמא).

            בשאלה אם נותר חוב של לוי השקעות למדינה, אשר - אם קיים - יקוזז מחובה של המדינה ללוי השקעות, קבע בימ"ש קמא, כי לא הוכחו הנתונים לפיהם ערכה המדינה את תחשיב החוב לקיזוז. לפיכך נדחתה טענת הקיזוז של המדינה, והיא חוייבה לשלם ללוי השקעות את סכום התביעה, 412,632 ש"ח נכון ליום 5/12/00.

6.         שלוש שאלות עומדות לפנינו בערעור זה:

א. אם היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי גובה הסכום שהמדינה דרשה לקזז (בהבדל מהשאלה, שהוכרעה ושאינה במחלוקת לפנינו, לפיה המדינה היתה זכאית באופן עקרוני לקיזוז)?

ב. אם הורחבה החזית, כך שאפילו לא היתה שאלה זו במחלוקת על פי כתבי הטענות של הצדדים, היא הועמדה להכרעה עקב התנהגות הצדדים?

ג. כלום נכון פסק בית משפט קמא, כאשר קבע כי המדינה לא הוכיחה את הנתונים (העובדתיים) עליהם התבססו חישוביה (המתמטיים גרידא) לפיהם נקבע על ידה סכום הקיזוז?

7.         באשר לשאלה הראשונה, אם על פי כתבי הטענות עמדה מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה הסכום לקיזוז: אין אנו מקבלים את טענת המדינה, כי מכיוון שלוי השקעות לא חקרה את המצהיר בבקשת הרשות להתגונן על גובה החוב לקיזוז, היתה המדינה רשאית לראות את לוי השקעות כמי שאינה חולקת על הסכום שהמדינה מבקשת לקזז.

אין אנו מסכימים גם עם טענתה של המדינה, שהרשות להתגונן ניתנה רק לעניין "הזכות לקיזוז" (להבדיל מהסכום הנכון לקיזוז). הרשמת שדנה בבקשת הרשות להתגונן קבעה, כי " טענת הקיזוז שמעלה, כאמור לעיל, המבקשת, ואשר מתבססת על סעיף 61 לחוזה בין הצדדים, ראוי כי תידון בדרך של שמיעת ראיות". לא עולה מכאן כי הפלוגתא צומצמה, לאחר הודאת בעל-דין באופן כלשהו, רק לשאלת הזכות לקיזוז בהבחנה מסכום החוב לקיזוז. 

            בכתב הגנתה פרטה המדינה את חישוביה לפיהם הגיעה לסכום החוב לקיזוז. העדר כתב תשובה לכתב ההגנה, אין הוא מעיד אלא על כך כי לוי השקעות כפרה בכל הנטען בכתב התשובה (וראו תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מכאן, שגם מאי-הגשת כתב תשובה אין המדינה יכולה להבנות.

            נוסיף לכאן, כי משהוגשו תצהיריה של לוי השקעות, התברר מעל לכל ספק כי נושא גובה החוב לקיזוז הוא בהחלט במחלוקת. כתב על כך גם בימ"ש קמא:

"התובעת בחרה שלא להגיש כתב תשובה ובכך הביעה למעשה עמדתה כי היא חולקת על עובדות כתב ההגנה. המחלוקת הובררה לפרטיה בעת קבלת תצהירו המשלים של מר לחובסקי מצד אחד ותצהיר מנהל התובעת מר לוי מצד שני כשכל אחד מהם פרט טענותיו לפרטי פרטים".