פסק-דין בתיק עא 2555/04

השופטת ב. גילאור:

בפנינו ערעור על פסה"ד של השופטת ג. כנפי-שטייניץ, בת.א. 17453/00, בו נתקבלה בחלקה תביעת המשיב נגד המערערים, שחוייבו לשלם לו, ביחד ולחוד, סך 124,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.95 והוצאות משפט.

עניינה של התביעה עבודות עפר ותשתית שביצע המשיב במפעל "כלל בטון" בפרדס-חנה, לפי חוזה שנעשה ביום 25.11.94 בינו לבין המערערת 1 (להלן: "שרי שריג"; מוצג 1 במוצגי המשיב). המשיב התחיל לעבוד ב - 27.11.94 והפסיק את העבודה לאחר כחודש ימים.

בימ"ש קמא קבע כי הפסקת העבודה של המשיב באה לפי דרישת המערער 2 (להלן: "הרפז"), שהורה למשיב להפסיק את העבודה באתר באופן חד צדדי, תוך הפרת ההסכם עמו וללא קשר לטיב עבודתו. בכך נשללה טענת הרפז שהמשיב לא התאים לביצוע העבודה ולא בא ערוך לקראתה.

לאור בקשת הרפז שלח המשיב חשבונית למערערת 3 (להלן: "ש.ר.י. בניה") על סך 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ (מוצג 2 בתיק מוצגי המשיב). החשבונית לא שולמה. בעקבות כך, הוגשה תביעתו לבימ"ש השלום בחדרה, בת.א. 4571/97, בה תבע את הכספים המגיעים לו בגין העבודה שביצע עד שהופסקה, לרבות חומרים, סך 266,679 ש"ח, ונזקים והפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהפסקת העבודה, 20,000 ש"ח, ובסה"כ 286,679 ש"ח.

ב - 26.7.00 הועבר הדיון בתביעה, על פי החלטת הנשיא קיטאי, מבימ"ש השלום בחדרה לבימ"ש השלום בחיפה, ותביעה זו סומנה כ - ת.א. 17453/00.

השופטת כנפי-שטייניץ בחנה בפסק דינה את עדויות הצדדים. קבעה שהיא מעדיפה את גרסת המשיב, הנתמכת בעדותו של מיכה צח, שהיה הבעלים והמנהל של "מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ". זו ביצעה ביחד עם "שרי בניה" את העבודה במפעל "כלל בטון" בפרדס-חנה. נדחתה מכל וכל עדותו של הרפז, ביחס לסיבת הפסקת עבודתו של המשיב באתר.  השופטת לא יכלה לסמוך על זכרונו של העד מטעמו של הרפז, אבי בזיני, שהיה המפקח על העבודות מטעם "כלל בטון", לגבי היקף העבודות ושווין.

בפסה"ד מתוארת השתלשלות הסבת החוזים וההתקשרויות של המערערות, ובנוסף, הסבת החוזה שנעשה בעבר בין "שרי בניה" לבין מיכה צח לחברת "צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ", אף היא חברה בשליטתו של הרפז. נקבע כי הרפז עשה פעולות להברחת נכסים מחברות בשליטתו כדי שלא לשלם חובות לנושים, ובכללם לבנקים, ולא עשה הפרדה בין חיוביהן וזכויותיהן של חברותיו השונות, תוך ניצול עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, פעולות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי ביחד עם החברות בשליטתו לתשלום החובות שתוארו בתביעה.

השופטת כנפי-שטייניץ התייחסה בקביעת סכום החוב המגיע למשיב בגין העבודה לאישורים שהוצגו על ידו ושהיו חתומים על ידי הרפז, כדוגמת ת/1. עדותו נתמכה בדבריו של מיכה צח, שסמך על יומני העבודה מחודש דצמבר 1994.

המערערים חולקים על שניים:

1.         חיובו האישי של הרפז בחובות החברה. נטען כי לכל היותר ניתן היה להרים מסך בין החברות, אך לא היתה הוכחה שהרפז ניצל את החברות כדי להבריח רכוש לחשבונו הפרטי או להתעשר באופן אישי על חשבון החברות.

2.         קביעת שווי העבודות. המשיב הגיש חשבונית על סך 50,000 ש"ח ללא פירוט, ללא עריכת מדידה לכמויות העבודה וללא אישור המפקח מטעם המזמין. נטען שתוצאת פסק-הדין אבסורדית בחיובם של המערערים בסכומים שהוערכו בגין עבודה של כחודש ימים, על פי הערכה חופשית.

הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור.

הוברר כי "שרי בניה" ביצעה בשנת 1994 עבודות בניה בפרוייקט קניון אורות שבאור-עקיבא, שנוהל על ידי אחד בשם רגב.

לקראת סוף שנת 1994 הגישה חברת "מיכה צח" הצעה לביצוע פרוייקט הרחבת מפעל "כלל בטון". "שרי בניה" היתה קבלן משנה של "מיכה צח" בפרוייקט זה. אז סוכם בין הרפז לבין רגב להקמת שותפות "שרי שריג" שהיתה אמורה להתקשר עם קבלני המשנה ולקבל את התמורה מהקבלן הראשי, מיכה צח. רגב, שהכיר את המשיב מעבודה אחרת, הוא זה שחתם עמו על החוזה בשמה של "שרי שריג". יודגש כי רגב לא נרשם כבעל מניות בחברת "שרי שריג". בעדותו של מיכה צח (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מ - 28.4.03) סיפר כי לא התנגד דווקא לרגב, כטענת הרפז, אלא ביקש לברר פרטים על זהותה של "שרי שריג", כי שרי בניה היא החברה שהיתה חתומה עמו על החוזה.  עוד סיפר כי מששאל על "שרי שריג" סיפר לו הרפז ש"נשארו פנקסים מהחברה הקודמת וחבל לזרוק אותם" (עמ' 18 לפרוטוקול). לדבריו, הרפז ביקש ממנו בהמשך ביצוע העבודות להסב את החוזה מ"שרי בניה" ל"צוקית הכרמל פרוייקטים", שאף היא חברה בשליטתו, כי "שרי בניה" הסתבכה במשפטים קודמים ובחובות, והוא רוצה לפתוח דף חדש.

ואכן, חלק מהתקבולים שהגיעו ל"שרי בניה" שולמו ל"צוקית", לאחר שנחתם עמה ביום 1.1.95 ההסכם (ת/8). מיכה צח הסביר כי לאור המחאת הזכות ת/5 (מוצג 6 בתיק מוצגי המשיב) שהופנתה אליו, שעשתה "שרי בניה" לזכות בנק אוצר החייל, הסכים להסבת החוזה ל"צוקית", ובלבד שההתחייבות כלפי בנק אוצר החייל תישמר (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 28.4.03).

מאחר והערעור מתמקד בחיובו האישי של הרפז ולא בחיובן של "שרי שריג" ו"שרי בניה" והרמת המסך ביניהן, יש לבחון האם הרפז עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה, באופן המצדיק הרמת מסך ובהטלת חובות החברות עליו כבעל המניות.

אין אנו עוסקים באחריות האישית של נושא משרה בתאגיד, אלא בחיובו האישי בגין הרמת מסך ההתאגדות של החברות בשליטתו.

בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 נקבעו הוראות להרמת המסך, באופן חריג לאישיות המשפטית של החברה שתוארה בסעיף 4. בסעיף 6 (ב) ניתן שיקול דעת רחב לביהמ"ש להרמת המסך "אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" או אם נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף (ג). סעיף 6 (ג) מתאר, בין היתר, מקרים של שימוש באישיות המשפטית של החברה לסכל כוונה של כל דין, להונות או לקפח אדם. ניתן לומר שסעיף 6 (ג) (1) מתאר את המקרה הקלאסי להרמת מסך שמצא ביטויו עוד בפסיקה ובטרם חקיקתו של חוק החברות.