פסק-דין בתיק עא 2527/04

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטר) מיום 18.4.04 לפיו דחתה על הסף  את תביעת המשיב כנגד התובע.

1.        ואלו הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לענייננו:

א. המשיב  (להלן: " כתבן") הלווה לעו"ד נרקיס סכום של 370,000 ש"ח.

ב. המערער (להלן: " אלון") ערב לנרקיס בכך שמסר לכתבן 5 שיקים.

ג. כתבן סיחר השיקים לצדדים שלישיים וענייננו מתמקד בשני שיקים על סך 80,000 + 40,000 ש"ח שהועברו על ידי כתבן, לטענתו, לגוביינא לחברת גביה בשם שירן ו.י. שירותים בע"מ (להלן: " שירן"). שירן סיחרה את השיקים לצד רביעי, חברה בשם שגיב מסחר ברכב בע"מ (להלן: " שגיב").

ד. שגיב הגישה את השיקים לבצוע בלשכת ההוצאה לפועל. אלון התגונן אך בסופו של יום ניתן פסק דין כנגדו (ת"א 2994/99 בבית משפט השלום בחיפה) ונפתח תיק הוצאה לפועל על פי השיקים (תיק הוצל"פ 02-12776-98-4). נספר כי שגיב היתה מיוצגת באותם הליכים על ידי עו"ד נשר, שהוא גם בא כח כתבן בהליכים שלפנינו.

ה.לאחר מתן פסק הדין פנה מנהלה של שגיב, מר שמחון יוסף, אל עו"ד נשר בדרישה להפסיק את ההליכים כנגד אלון. במכתבו זה, כתב שמחון כי שירן פרעה את חובה לשגיב, ולכן מתבקש עו"ד נשר להפסיק מלפעול נגד אלון (נספח 4 בתיק מוצגי המשיב).

ו.לאחר מכן, פנה שמחון ישירות לתיקי ההוצאה לפועל בתצהיר שבו עתר להפסקת כל ההליכים כנגד אלון ולסגירת תיקי ההוצאה לפועל (נספח 5 בתיק מוצגי המשיב)..

ז.והנה, אך נסגר תיק ההוצאה לפועל הנ"ל על פי בקשתה של שגיב, וכבר הוגשה התביעה של כתבן כנגד אלון, נשוא ערעור זה.

בימ"ש קמא דחה על הסף את התביעה מן הטעם, כי משניתן פסק דין כנגד אלון המחייבו לשלם לשגיב, הרי שאלון אינו יכול להיות חשוף פעמיים לתביעה בגין אותם שיקים.

על כך הוגש הערעור שבפנינו.

2.        כתבן נכנס בעיקרי טיעונו לפני ולפנים פקודת השטרות. לשיטתו, כאוחז בשיקים הוא לא נדרש לפרט כיצד אלו הגיעו לידיו, בודאי שלא בהליך של מחיקה על הסף. כן טען כי הנסב רשאי להחזיר את השיק למסב והמסב רשאי לחזור על הנפרע או אף להמשיך ולסחר את השטר לצד נוסף. ובענייננו, המסב (שירן) קיבלה את השיקים מהנסב (שגיב) וסיחרה אותם חזרה לנפרע (כתבן). ועיקרו של דבר - השטר נפקע רק בתשלומו ואילו במקרה שלפנינו, השטר לא נפקע.

בנוסף ולחילופין, טען כתבן שהוא זכאי לתבוע את אלון מכוח העילה החוזית שעמדה בבסיס מתן השיקים, דהיינו, ערבותו של אלון לנרקיס. התביעה התייחסה אך ורק לאכיפת החיוב הכספי הנובע מהחוב על פי השיקים ולא נתבעו סעדים נוספים  מכוח הערבות הנטענת.

3.        נאמר בקצרה כי דין הערעור להדחות.

שני השיקים ניתנו במסגרת עיסקת היסוד. פשיטא כי אלון חייב לשלם פעם אחת: או על סמך השיקים או על סמך עיסקת היסוד. מאחר ואלון נתבע על פי השיקים וניתן כנגדו פסק דין, הרי שהעילה החוזית שהסעד המתבקש בה הוא אכיפה כספית של החוב, והעילה על פי השיקים "נבלעו" בפסק הדין.

ודוק: לא היתה מניעה חוקית ששגיב תמחה לשירן או לכתבן את זכותה על פי פסק הדין שניתן לזכותה כנגד אלון. אלא שלא כך נעשה.

שגיב ויתרה על זכותה על פי פסק הדין כלפי אלון (ללא תמורה או בתמורה כלשהיא שאיננו יודעים אודותיה), ולכן, שירן או כתבן לא זכאים לחזור ולעורר שוב את השיקים מתרדמתם. השיקים "נבלעו" בפסק הדין ומי שזכאי על פי פסק הדין זכאי לעשות בפסק הדין ככל שימצא לנכון: ברצונו - יגבה את הסכום שנפסק בהליכי הוצאה לפועל וישלשל את מה שגבה לכיסו, ברצונו - ימחה את זכותו על פי פסק הדין למישהו אחר, ברצונו - יגבה את הסכום שנפסק בהליכי הוצאה לפועל ויתרום למוסד צדקה, וברצונו - יוותר על זכותו על פי פסק הדין "ויתרום" את המגיע לו לחייב, כפי שנעשה במקרה שלפנינו.

מנגד, אילו אחזנו בשיטתו של כתבן, נגיע לתוצאה אבסורדית. שגיב קבלה פסק דין לזכותה, כעת מבקש כתבן לקבל פסק דין לזכותו, ומי לידינו יתקע שלאחר מכן לא יסחר את השיקים לצדדים אחרים, שגם הם יבקשו לתבוע על סמך אותם שיקים ואין לדבר סוף.

די בטעם זה כדי לדחות את הערעור.