פסק-דין בתיק עא 2508/01

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת נועה גרוסמן) בת"א 94502/99 לפיו התקבלה תביעתו של המשיב, כנגד חברת הביטוח, אשר חוייבה לשלם למשיב פיצוי בסך 12.000 ש"חבגין גניבת אופנועו.

1.         העובדות:

המשיב היה בעלים של אופנוע מסוג סוזוקי מ"ר 58333 שנת יצור 1998 (להלן: "האופנוע") אשר בוטח אצל המערערת בפוליסה, בערך של 17,000 ש"ח.

נקבע בפוליסה כי במקרה של גניבה, יקבע שוויו לפי מחיר השוק ביום האירוע, ובכל מקרה לא יעלה על הסכום הנקוב בפוליסה.

המשיב הגיש תביעה נגד המערערת, וטען כי האופנוע נגנב ממנו ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין הגניבה בהתאם לפוליסת הביטוח.

עובר לגניבה, ביום 14.1.99, היה המשיב מעורב בתאונת דרכים ברוכבו על האופנוע ביחד עם חברו אסי אריה. כתוצאה מהתאונה אושפז המשיב בבית חולים והאופנוע נגרר לביתו של אסי אריה ביבנה אשר טען כי מיגן את האופנוע בכל המיגונים הנדרשים על פי הפוליסה.

משהבחין אסי אריה כי האופנוע נגנב, הוגשה התביעה כאמור לחברת הביטוח לפצות את המשיב בשווי האופנוע בעת הביטוח, צמוד למדד ונושא ריבית ובניכוי השתתפות עצמית, כל אלו בסך של 16,500 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.

המערערת טענה מנגד כי המשיב ביים את אירוע הגניבה לצורך קבלת תגמולי ביטוח שלא כדין. לחלופין, טענה המערערת כי אמצעי המיגון הנדרשים לצורך תגמולי הביטוח עובר לאירוע הגניבה, לא נמצאו באופנוע.

2.         פסק הדין של בית משפט השלום

השופטת המלומדת שקלה את גירסאות הצדדים וטיעוניהם וקבעה כי המשיב הצליח לבסס את טענתו בדבר קיומו של אירוע הגניבה במידה מספקת, ודחתה את טענת המערערת על כך שהאירוע בויים על ידו.

גם לעניין אמצעי המיגון קבע בית המשפט כי הוא שוכנע מעל לכל ספק שהאופנוע היה ממוגן על פי התנאים הנדרשים בפוליסה.

השאלה שנותרה לדיון היתה שווי האופנוע ביום גניבתו.

בעניין זה, ובהעדר חוות דעת שמאי, ערך בית המשפט תחשיב. השופטת התייחסה למחיר הנקוב בפוליסה בסך 17,000 ש"ח כמחיר מקסימלי, לשנת הייצור של האופנוע (1988), לנפחו (750 סמ"ק), ולעובדה שהאופנוע עבר תאונה עובר לאירוע הגניבה, תאונה משמעותית (כמצויין בפסק הדין) בה נפגעו בגופם המשיב ואסי אריה, בעובדה שהמשיב היה בעלים עשירי של האופנוע ובכך כי על פי עדות אסי אריה, המשיב ניסה למכור את האופנוע לפני התאונה ולא הצליח. כן נלקחו בחשבון העובדות שהאופנוע נרכש על ידי המשיב ביוני 1993 מאדם פרטי תמורת סך של 17,000 ש"ח במצב תקין, וכי האופנוע היה מטופל באופן שוטף ועבר 150,000 קמ"ש בטרם נגנב.

על פי נתונים אלו ערך בית המשפט אומדנא והפחית 25% משווי האופנוע ביום הרכישה, והעמיד את הפיצוי על סך של 12,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.

3.         הערעור:

הערעור שבפנינו מתמקד הן על חיוב המערערת בתשלום הפיצוי והן על גובה הפיצוי.

המערערת טוענת כי טעה בית המשפט בכך שקבע כי לא הובאה כל ראיה לכך שהגניבה בוימה כאשר נטל הראיה היה מוטל על המשיב. המערערת הפנתה לשקרים מהותיים שעלו בעדותו של המשיב, כגון שטען בתצהירו כי רק ידית המצמד נפגעה, אך בחקירה הנגדית הודה כי בתאונה נפגעו חלקים רבים נוספים של האופנוע, עד כדי קביעת בית המשפט כי האופנוע היה "הרוס" (עמ' 14 ש' 15 ו-16 לפסק הדין). בתצהיר טען המשיב כי אחרי התאונה הוא ואסי אריה דאגו להעביר את האופנוע, ואילו בחקירה הנגדית טען כי שכב על הכביש ואינו יודע דבר. גם לגבי האזעקה שינה המשיב את גרסתו בחקירה הנגדית.

לפיכך, טוענת המערערת, לא יכול היה בית המשפט לחייב את המערערת בפיצוי כלשהו.

עיקר הערעור נסב סביב שוויו של האופנוע בעת הגניבה. כאשר המערערת טוענת שלמרות שלא הוצגה בפני בימ"ש חוות דעת שמאי מטעם המשיב, הוא העריך את השווי על דרך של אומדנא.