פסק-דין בתיק עא 2475/04

            בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ. רניאל) בבש"א 5152/04, תיק עיקרי ת.א. 5470/03, מיום 18.4.04. על-פי החלטתו של קמא, התקבלה בקשת המשיבים לסילוק תביעת המערערים על הסף זאת מן הטעם של העדר עילה כלפי המשיבים מס' 3 עד מס' 5, ומן הטעם של מעשה בית-דין ביחס למשיבים מס' 1 ומס' 2.

א.         אלה בתמצית העובדות הצריכות לעניין:

1.         ביום 12.7.95 הגישו המערערים לבית-משפט השלום בחיפה תביעה כנגד המשיבים (ת.א 11933/95), במסגרתה התבקש בית-המשפט ליתן כנגד המשיבים, סעד של פירוק השיתוף במקרקעין, לרבות עילות אחרות הנובעות מהפרת חוזה ואשר נטענו על-ידי המערערים.

2.         עקב חוסר סמכות עניינית הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ונדונה על ידי כב' השופטת ב. בר- זיו (ת.א 460/98).

3.         ביום 16.6.98 הגיש המשיב מס' 1 בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 2118/98), כנגד המערערים למניעת ביצוע כל שינוי בקרקע, לרבות הפסקת עבודות הבניה.

4.         בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש. ברלינר) נעתר ביום 6.7.98 לבקשת המשיב מס' 1 ונתן צו מניעה זמני המורה למערערים, בין היתר, שלא לבצע בחלקה הנדונה שינוי כלשהו, עד להכרעה בסכסוכם. ביום 3.11.98 ניתנה החלטה נוספת בעניינו של צו מניעה זה, לפיו נדרש המשיב מס' 1 להפקיד ערבות בנקאית על-סך 100,000 ש"ח לשם אשרור הצו. סכום זה אכן הופקד ביום 17.1.99. 

5.         ביום 31.1.02 ניתן פסק דין בת"א 460/98 האמור, לפיו התקבלה תביעת המערערים ונקבע בין היתר, כי על המשיבים לסלק ידם מן המגרש הנדון, וכי על המשיב מס' 1 לחתום על בקשת המערער מס' 1 להיתר בניה על המגרש. עוד הורה בית-המשפט על ביטולו של צו המניעה הזמני, והמשיב מס' 1 חוייב בהוצאות.

6.         ערעור שהוגש על פסק דין זה על-ידי המשיב מס' 1 (ע"א 2422/02) נדחה ביום 5.3.03.

7.         ביום 11.3.03 הגישו המערערים תובענה חדשה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 5470/03), בה דרשו המערערים מן המשיבים פיצויים בגובה 500,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין צו המניעה הזמני.

8.         ביום 19.2.04 הוגשה על-ידי המשיבים בקשה (בש"א 5152/04) למחיקת תביעת המערערים על הסף בשל העדר יריבות כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5 וכן עקב מעשה בית דין מחמת השתק עילה.

ב.    בית-משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים לסילוק תביעת המערערים על הסף כלפי המשיבים מס' 3 עד מס' 5, כל זאת מן הטעם של העדר עילה. בית-משפט קמא ציין שמשיבים אלה לא ביקשו, וממילא גם לא קיבלו, צו מניעה כנגד המערערים. קמא הוסיף שמשיבים אלה היו נתבעים פורמאליים בלבד בתביעה המקורית של המערערים, ומכאן שכנגדם לא עומדת למערערים כל עילה.

לעניין טענות המשיבים בדבר קיומו של מעשה בית דין, קבע קמא כי אין מחלוקת שהמערערים תבעו פיצויים בגין אותה עילה (נזקי צו המניעה) בתביעתם המקורית, וחזרו על תביעה זו גם בסיכומיהם. לטעמו של בית-המשפט קמא, המחלוקת היא: מהן ההשלכות לעניין מעשה בית דין של סעד אשר נתבע, ולא הוכרע לגופו בפסק דין?

בעניין זה סבר בית-משפט קמא כי הגם שלא מתקיים השתק פלוגתא (שהרי העניין לא נדון לגופו), הרי מתקיים השתק עילה שמכוחו לא תידרש ערכאה שיפוטית לתביעה, שעה שהיתה בין הצדדים תביעה קודמת אשר התבססה על אותה עילה.

       בית משפט קמא תמך יתדותיו בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נ"ז (5), 166 וקבע שהיה על המערערים לבקש את פיצול סעדיהם, ואזי לא היה מתקיים אותו השתק. משלא עשו כן, תרופתם היחידה של המערערים היתה פנייה לערכאת הערעור, בטענה שפסק הדין שניתן ביום 31.1.02 ב-ת.א. 460/98 לא התייחס לטענותיהם, ואולם ערעור כזה לא הוגש.

בית-משפט קמא קיבל איפוא את טענות המשיבים במלואן, ודחה את תביעת המערערים כנגד כל המשיבים על הסף.

ג.          המערערים תוקפים בערעור שבפנינו את החלטת בית-משפט קמא וטוענים, בין היתר, כי שגה בית-משפט קמא שעה שקבע כי קיים השתק עילה בעניינם של המשיבים מס' 1 ומס' 2, בשעה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בתביעתם המקורית של המערערים, לא הזכיר ולו במילה אחת את עניין הפיצויים הנובעים מצו המניעה. עמדת המערערים היא שהם אמנם דרשו פיצויים בתביעתם, אך פיצויים אלה נדרשו כתוצאה מהפרת ההסכם עימם, ולא בגין הנזקים שנגרמו להם עקב צו המניעה.   

עוד מוסיפים וטוענים המערערים שלטעמם שגה בית-משפט קמא שעה שמחק את התביעה כנגד המשיבים מס' 3 - מס' 5 מחמת העדר עילה, אמנם היו אלה משיבים פורמאליים בלבד, אך הם בבחינת חלק מרכזי במחלוקות שבין הצדדים לסכסוך ולכן צירופם לתביעה הוא חיוני.

בניגוד למערערים, סומכים המשיבים את ידיהם על החלטת בית-משפט קמא על שתי פניה וטוענים כי צדק קמא עת נעתר לבקשתם ודחה את תביעת המערערים על הסף.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום 5.7.05, טען בא-כוח המשיבים שגם אם ייקבע כי שגה בית-משפט קמא בכל הנוגע לטענת השתק העילה כלפי המשיבים מס' 1 ומס' 2, הרי שמכל מקום יש לקבוע כי תביעת המערערים עומדת רק כלפי המשיב מס' 1 הואיל והוא לבדו ביקש את צו המניעה כנגד המערערים, ומכאן שאין כל יריבות בין המערערים לבין המשיב מס' 2.