פסק-דין בתיק עא 2408/04

בפנינו ערעור על פסק-דינו של השופט רניאל, בבימ"ש השלום בחיפה בת.א. 2240/02 בו נתקבלה תביעתה של המשיבה נגד המערערים והם חוייבו להחזיר את ההלוואות שנתנה המשיבה למנוח מאיר לוי ז"ל.

התביעה הוגשה כתביעה כספית על סך 91,530 ש"ח בינואר 2002, כנגד מאיר לוי ז"ל שהיה אז בחיים וכנגד אשתו, המערערת 2. בכתב התביעה טענה המשיבה כי על המערערים, ביחד ולחוד, להחזיר לה את סכום ההלוואה והיא צרפה אישורים בכתב ידו של מאיר לוי ז"ל המאשרים קבלת הסכום וכן שטר חוב חתום על ידו על סך 80,000 ש"ח.

במהלך ההתדיינות הסתבר כי מאיר לוי ז"ל אושפז במוסד לחולי נפש, הוכרז כחסוי ומונה לו אפוטרופוס. עו"ד א. שיבר מונה לייצגו מטעם הקרן לטיפול בחסויים והוא הגיש כתב הגנה מטעמו. בכתב ההגנה הודה במתן ההלוואה ובשיעוריה והסביר כי הכספים ניתנו ע"י המשיבה לשם עזרה ותמיכה למשפחתו בשל המצב הכלכלי הקשה. בעת שקיבל מאיר לוי ז"ל את ההלוואה בשנת 1999 לא היה מאושפז ולא הוכרז כחסוי.

הטענה היחידה שהעלה מאיר לוי ז"ל בהגנתו היתה שהתביעה מוקדמת כי המשיבה הסכימה שההלוואה תוחזר רק לאחר גירושי מאיר לוי ז"ל מאשתו אילנה לוי.

המערערת 2 בכתב הגנתה הכחישה את מתן ההלוואה, לטענתה, מחוסר ידיעה, אך טענה כי התביעה מוקדמת עקב החובה על החזרת ההלוואה רק לאחר הגירושין והיא ובעלה טרם התגרשו. כמו כן טענה כי ההלוואה ניתנה לשם הקמת מוסך וכי לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, אין לה זכויות באותו מוסך, לכשיוקם, מכאן שגם חובות שנצברו להקמתו אינן מחייבים אותה.

ביום 8.5.03 נפטר מאיר לוי ז"ל. אז שוחרר עו"ד שיבר מייצוגו עקב פטירתו. אח"כ נדונה בקשת המערערת 2 לדחיית התביעה על הסף בש"א 6988/03. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 25.8.03 (נספח י' לתיק מוצגי המשיבה). בהמשך הוצא צו ירושה לעזבון המנוח לפיו המערערת ובנה נדב לוי הם יורשי המנוח.

ביום 8.3.04 הוגשה הודעת המערערת 2 לבית משפט קמא לפיה אין לה התנגדות בשם עזבון בעלה שינתן פס"ד נגד העזבון. 

הערעור מתייחס גם לחיובו של העזבון וגם לחיובה האישי של המערערת 2 כמי שאחראית לחובותיו על פי חוק יחסי ממון. לטענת המערערת חיובה האישי נבע גם מכך שסרבה לקבל את הצעת ביהמ"ש לוותר על הוצאותיה שעה שהועלתה הצעה שהתביעה נגדה תידחה ללא צו להוצאות.

לטענת המערערת בשנת 1992 עלו נישואי הצדדים על שרטון. אז ניתן פסק-דין שחייב את המנוח במזונות המערערת ושני ילדי בני הזוג שהיו קטינים. בעקבות מחלת נפש שחלה בה, הוצאה ב-15.4.97 הוראה על אשפוזו הכפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי בביה"ח טירת הכרמל (מ/1 בתיק מוצגי המערערים). מאחר ועד שלהי שנת 1998 פרנס המנוח את בני ביתו, לא הפעילה המערערת את פסה"ד למזונות, עד שהמנוח הקפיא את גישתה של המערערת לחשבונות הבנקים המשותפים. המערערת נאלצה לנקוט בהליכי הוצל"פ ב-6.6.99 ולפתוח תיק הוצל"פ לביצוע פסק-המזונות שניתן לזכותה עוד בינואר 1993.

במסגרת ההליכים שם, ולאחר שהמנוח העלה טענת "פרעתי" העידה המשיבה לטובתו, שם אמרה כי מאחר שהמנוח היה במצב כלכלי קשה, ולא היה לו מספיק כסף למימון, היא הלוותה לו סכום של כ-75,000 ש"ח (מוצג מ/2 בתיק מוצגי המערערים).

לטענת המערערת, מאחר ולא היתה מיוצגת בחלק מהשלבים בדיון בבית משפט קמא, לא היתה ערוכה להגשת ראיותיה במועד. בימ"ש קמא התעלם מבקשתה לאפשר לה להביא ראיות כדי לתמוך בטענתה שבמועד שבו חתם המנוח על מסמכים המעידים על קבלת כספים, כביכול, התגלתה בו מחלת הנפש. היה קרע עמוק ביחסים שבינה לבין המנוח ושההלוואה ניתנה לאחר מועד זה. המערערת ביקשה כי התצהיר שצורף בתמיכה לבקשתה לדחייה על הסף יהפוך לתצהיר עדות ראשית, אולם בימ"ש קמא לא התיר לה זאת. הראיה היחידה שהוצגה היא חקירתה הנגדית של המשיבה, וגם בימ"ש קמא עצמו הטיל ספק במהימנות המשיבה, כאמור בסעיף 5 לפסה"ד.

לאחר ששמענו טענות הצדדים הגענו לכלל דעה שיש לדחות את הערעור.

יש טעם בטענת ב"כ המשיבה שמוטב היה שהערעור מטעם העיזבון לא היה מוגש, משום שמלכתחילה אין לו יסוד לאחר שניתנה הסכמת המערערת (שהיא מנהלת העיזבון) בפני בית המשפט קמא ביום 8.3.04, כי ינתן פסק דין כנגדו.

נותר לדון בשאלת חיובה של המערערת ביחד ולחוד עם העזבון, בהחזר ההלוואה.

בית המשפט קמא הגיע למסקנה שהטענה שמועד השבת ההלוואה טרם התגבש אינה נכונה. נקבע, כי לא נסתרה עדותה של המשיבה שהמערער הבטיח להחזיר את ההלוואה בהקדם וציין את מועד גירושיו הקרובים כמועד שבו כנראה ישוחררו לו כספים ויהיה בידו להשיב את ההלוואה.

אף נקבע, כי מדובר בחיוב שלא נקבע מועד לקיומו והנושה יכול לקבוע את מועד קיומו זמן סביר מראש בהתאם להוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. גם לפי קביעה זו רשאית הייתה המשיבה לדרוש את החזרה ההלוואה תוך זמן סביר.

אין לומר שהמערערת לא קיבלה ייעוץ משפטי במועד הגשת כתב ההגנה. ברור מניסוחו של כתב ההגנה כי נעזרה בעו"ד. התנהלותה בפני בימ"ש קמא נבחנה ע"י השופט רניאל. המערערת לא הגישה תצהיר עדות ראשית על אף התראותיו של ביהמ"ש ויש לדחות את נסיונה של המערערת לייחס את תוצאות ההתדיינות לכך שהצעת הפשרה של ביהמ"ש נדחתה על ידה.

משבחרה המערערת לנהל את ההתדיינות כפי שמצאה לנכון אין מקום לטרוניות שהועלו בערעור גבי מסקנותיו של ביהמ"ש.

טענתה העיקרית של המערערת בערעור זה הינה, כי בתקופה שבה לקח המערער הלוואות מהמשיבה הוא היה חולה נפש וכן כי היה ניתוק כלכלי בין בני הזוג עד כי מדובר למעשה בחוב אישי של המנוח ולא בחוב משותף.