פסק-דין בתיק עא 2380/06

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' הרשם שמואל ברוך מיום 30.5.2000, (בת.א. 2433/05 בש"א 5730/06, לפיה נדחתה בקשת המערערת לדחיית התביעה על הסף בשל היות בית המשפט בישראל פורום לא נאות לדיון בתביעת המשיבים.

הרקע העובדתי.

המשיבים הינם יורשיה של מינה שכטר ז"ל. בתאריך 7.11.05 הגישו המשיבים תביעה נגד המערערת המתייחסת לתביעות שהוגשו בקשר לזכויותיהם בנכסי מקרקעין של המנוחה בגרמניה, אשר נשללו ממנה עם עליית הנאצים לשלטון.

על פי הנטען בכתב התביעה, לשם מימוש זכויותיהם הרכושיות של המשיבים נערך בינם לבין המערערת הסכם, בתוקף היותה "נאמנה" על נכסי היהודים בגרמניה, ובעלת הסמכות הבלעדית לייצוג בעליהם בפני השלטונות הגרמניים.

לגרסתם, המערערת טענה בפניהם כי תמורת הנכסים יתקבלו בידיה 1.5 מיליון מארק גרמני. עוד נטען כי המערערת התרשלה בטיפול בזכויותיהם הרכושיות ובכך הפרה את חובות הנאמנות המוטלות עליה כלפיהם, לא פעלה בהגינות בהליכי השבת הנכסים או בקבלת פיצויים בגינם ולא דיווחה להם על פעולותיה. בשל מעשים אלה נגרמו למשיבים, על פי הנטען, נזקים כבדים.

בבקשה שהוגשה על ידי המערערת לכב' הרשם נטען כי יש למחוק את התביעה על הסף, בשל היות בית המשפט בישראל פורום לא נאות לדון בה.

המערערת סברה כי יישום מבחן "מירב הזיקות" מוביל למסקנה שהתביעה ראויה להתברר בגרמניה, שכן נכסי המקרקעין נושא התובענה מצויים בגרמניה, תביעות הרכוש התנהלו בגרמניה בהתאם לדין הגרמני ומרבית העדים המעורבים במקרה הינם תושבי גרמניה.

בנוסף נטען כי לבירור התביעה יידרשו הצדדים להוכיח את הדין הגרמני ולהתבסס על מסמכים שונים הכתובים בגרמנית, ומשום כך, במקרה זה, הדין הרלבנטי על פי כללי ברירת הדין משפיע גם על שאלת הפורום.

המשיבים חולקים על גישה זו ומפנים לכך כי הסוגיות העיקריות שיהיה על בית המשפט להכריע בהן הינן קיומו של הסכם בר תוקף שנערך בישראל העוסק בטיפול בנכסי המשיבים, וכן בשאלת קיומם של יחסי נאמנות הנובעים מאותו הסכם והפרתם.

להוכחת סוגיות אלה ידרש בית המשפט לחוק הישראלי והעדים שיידרשו לצורך בירור מחלוקות אלה הם ישראלים. עוד נטען כי התביעה אינה נסבה על נכסי המקרקעין וענינה הסעד הכספי המגיע למשיבים בגינם. הוכחת הדין הגרמני כמו גם ההיזקקות למסמכים הכתובים בגרמנית אינם עושים את בית המשפט בישראל לפורום לא נאות.

בהחלטתו המנומקת דחה כב' הרשם את טענות המערערת ומסקנתו מקובלת עלי.

יחד עם זאת, ברצוני לשוב ולהדגיש היבטים מסוימים של המחלוקת.

מוסכם על הכל כי למערערת סניף בישראל, אולם נעשה על ידה ניסיון לבצע הפרדה בין הסניף הישראלי לזה הפועל בגרמניה אשר לטענתה מטפל בתביעות רכוש של יהודים לגבי נכסים שהוחרמו על ידי השלטון הנאצי בעוד שהסניף הישראלי מופקד על מתן פיצוי כספי בגין הנזקים הבריאותיים שנגרמו לניצולי שואה, אך אינו מוסמך לטפל בתביעות הרכוש ואף אין לו כל מידע באשר לכך.

טענה זו מעוררת תמיהה מסויימת לנוכח העובדה שהנתבעת הנה ארגון אשר נוסד בעיר ניו-יורק שבארצות הברית בספטמבר 1951 על ידי המדינה ונציגות של 23 ארגונים יהודיים בעולם במטרה לרכז את ניהול התביעות החומריות של ניצולי השואה מול ממשלת גרמניה וכפי שמעיד על הארגון מר משה זנבר בדיון שהתקיים בכנסת, בתאריך 24.5.2000, הארגון הוא שיצר את הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה בשם העם היהודי וייצג את כל הארגונים היהודיים המשמעותיים. משכך נשאלת השאלה כיצד ניתן לקבל הכחשה של זיקתו למדינת ישראל?

יתרה מכך, עורך דין לוי המייצג את המערערת בהליך זה, כמו בהליכים רבים נוספים שהיא צד להם, כתב לגב' רות וקסמן - משיבה מס' 2 בתאריך 9.3.1999 מכתב המפרט את סכומי התביעה בגרמניה שווי הנכסים וההוצאות הצפויות, תוך התייחסות פרטנית לנכסים שהזכויות בהם נתבעות. גם נוסח המכתב מפריך מיניה וביה את גרסת המערערת מאחר שבכותרתו כותב בא כוחה של המערערת: -

"לאחר שיחה עם ועידת התביעות, הריני מאשר לך כדלקמן..."

למותר לציין, כי אין במכתב כל אמירה היכולה להצביע על כך שהפניה היא בשם הסניף הגרמני של הנתבעת.

לפיכך, נשאלת השאלה האם ארגון, שלו סניף בישראל, המקיים מו"מ ישיר עם לקוחותיו על ידי בא כוחו הישראלי יכול להשמע בטענה לפיהן מירב הזיקות הן לגרמניה.

סבורה אני כי הניסיון לבצע הפרדה מלאכותית בין הסניף הגרמני לסניף הישראלי של ארגון המייצג קהילות היהודיות בכל רחבי העולם לא יצלח בעיקר לנוכח העובדה שלא הוצג על ידי המערערת מסמך כלשהו המעיד על ההפרדה הנטענת.