פסק-דין בתיק עא 2344/02

1.        ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט גולדין) בת.א. 105324/97, לפיו נדחתה תביעת המערערים אברהם ומרדכי מגן (להלן: "המערערים") לפנות את המשיבה יעל לוצאטי (להלן: "המשיבה") מדירה ברח' עין יעקב 21 בתל-אביב (להלן:  " המושכר").

המשיבה היא אלמנתו של מר אורי לוצאטי ז"ל שהיה בעל זכות לדיירות מוגנת במושכר שבבעלות המערערים משנת 1987.

המשיבה התגוררה ביחד עם המנוח במושכר בהסכמת המערערים. היא נישאה למנוח בשנת 1991 וממשיכה לגור במושכר ביחד עם בתם המשותפת גם לאחר פטירת המנוח ביוני 1993.

2.        עילות הפינוי כנגד המשיבה פורטו על ידי המערערים בכתב תביעה מתוקן (ראו תיק מוצגי המערערים) ומנו: שבירת קירות, חפירה מתחת לרצפה, בניית גלריה בדירה ללא הסכמתם ואי תשלום דמי שכירות מזה כמה שנים תוך הודאה מפורשת שהתשלום סוכל על ידם באופן מכוון " כדי שלנתבעת (המשיבה) לא יהיו כל טענות ומענות בגין זה שהתובעים (המערערים) הסכימו והשלימו עם השינויים הגדולים שעשתה במושכר" (עמ' 2 לכתב תביעה מתוקן); כמו כן טענו שהמשיבה הטרידה, הרגיזה והשפילה אותם כנימוק לשלול ממנה סעד מן הצדק.

לטענת המערערים, הסכמתם למגורי המשיבה עם המנוח הושגה עקב הטעייה מצד המנוח שהסתיר מהם את מחלתו האנושה ולכן עתרו בבית המשפט לסעד הפינוי גם בשל הפרת הסכם בדרך של אי גילוי נאות וחוסר תום לב " על אף שחלף זמן מתקופת ההפרה".

בכתב הגנתה טענה המשיבה כי היא דיירת מוגנת במושכר, ומתקיימים בעניינה הוראות סעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק").

לענין עילות הפינוי טענה כי הדירה היתה מוזנחת, המנוח החל לשפצה כדי שתהיה מתאימה למגורי אדם עוד לפני שנישאה לו, העבודות הושלמו ע"י המנוח עוד בחייו וזאת בהסכמה מלאה ומפורשת של המערערים .

לגבי שכר הדירה טענה המשיבה כי המערערים סרבו לכל פניותיה לקבלו ממנה, והמחאות ששלחה הוחזרו לה כמות שהן גם כאשר לוו במכתב מעורך דינה.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי זכויות המשיבה בדירה הן זכויות מכח החוק לפיו " 20(א). דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". תנאים אלה נתמלאו במלואם בענייננו משהמנוח היה דייר מוגן בדירה והמשיבה התגוררה עמו בדירה משנת 1991 עד לפטירתו ובתקופה זו אף נישאה לו.

כן קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח את עילות הפינוי כנגד המשיבה ועל כן דחה את תביעתם וחייבם בתשלום הוצאות הדיון.

למעלה מהדרוש ציין בית המשפט בפסק דינו כי גם אם היו העובדות שהוכחו בפניו מקימות עילה לפינוי, ראוי היה להעניק למשיבה סעד מן הצדק בנסיבות שנפרשו בפניו.

3.        במסגרת עיקרי הטיעון שהגישו לערכאה זו לא חזרו המערערים על טענותיהם באשר לזכותה של המשיבה לשבת במושכר כדיירת מוגנת מכח נישואיה ובאשר לזכותם לפנותה בגין אי-תשלום שכ"ד, וטוב עשו.

עיקר חיצי הערעור מופנים כלפי קביעות בית המשפט בענין השינויים בדירה, וכן בגין עילה עילה זו על שינויים בדירה ראוי לפנותה.

המערערים מבקשים כי אנו נתערב הלכה למעשה בקביעות של מהימנות שנעשו על ידי ערכאה דיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם וכן בממצאיה העובדתיים ומסקנותיה.

לאחר שבחנו את חומר הראיות שנפרש בפני בית משפט קמא, לא מצאנו מקום להתערבות כלשהי במסקנת בית המשפט שאין לפנות את המשיבה בגין שינויים או בנייה במושכר היות ועולה ממנו - גם אם בית המשפט לא קבע זאת במפורש ובאופן נחרץ - שאלה נעשו בהסכמת המערערים. מקובל עלינו ממצאו של בית המשפט כי הגלריה נבנתה בדירה עוד בחיי המנוח. טענת המערערים כי זו נבנתה מאוחר יותר על ידי המשיבה, טענה שנדחתה, מוכיחה שהם ידעו מה קורה בדירה ונתנו הסכמתם לכך אחרת מן הסתם היו מזדרזים ומגישים תביעת פינוי כנגד הזוג בעוד המנוח בחיים ולא משתהים שנים בהגשת התובענה כאשר בד בבד סרבו לקבל שכר דירה בתואנה שאם יקבלו את שכר הדירה ישלימו בכך עם " השינויים הגדולים שעשתה (המשיבה) במושכר".

נראה כי המערערים ידעו שאין ביכולתם לפנות את המשיבה מהדירה בגין עילה לשינויים בדירה, לכן סרבו בכוונת מכוון לקבל דמי שכירות בתקווה לבסס בעתיד עילות לפינוי, כפי שאמנם עשו מאוחר יותר בתובענה דנן.

גם סכום ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית כנגד המערערים שתביעתם נדחתה, סביר ומידתי.

אשר על כן, אנו דוחות את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.