פסק-דין בתיק עא 2332/07

1.         ערעור על החלטת ועדת העררים (כב' השופט מוקי לנדמן, יו"ר; פרופ' יוסף זהבי, חבר ועו"ד יהודית ארבל, חברה) מיום 6.2.07 בתיק וע' 467/04, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לקבלת תגמול בגין שלילת חופש.

2.         המערערת ילידת 1926, הינה ניצולת שואה אשר חיה בבולגריה בתקופת הכיבוש הנאצי משנת 1939 ועד 1945. המערערת הגישה תביעה לרשות המוסמכת (להלן: " המשיבה") ביולי 98 בה ביקשה להיות מוכרת כ"נכה" על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 (להלן:" חוק הרדיפות"). בתביעה תיארה את קורותיה בתקופת הרדיפות בבולגריה בפירוט רב. בתאריך 28.11.99 דחתה המשיבה את התביעה מהטעם כי המערערת לא הוכיחה כי הינה 'נכה' במובן סעיף 1 לחוק הרדיפות.

בתאריך 3.3.03 ערערה המערערת על החלטת המשיבה הנ"ל בטענה כי לא קיבלה את ההחלטה. כן העלתה טענת נרדפות חדשה. לדבריה בלילה שבין 1943. 10 - 9 שהתה בחצר ביה"ס היהודי שבפלובדיב בזמן שהמשטרה הבולגרית, בלחץ הנאצים, ריכזה לשם את מרבית יהודי פלובדיב כדי לגרשם למחנה ההשמדה בטרבלינקה.  נוכחות, ב'כינוס' מזכה אותה לטענתה בהכרה כ'נכה'.

בדיון שהתקיים בפני ועדת העררים ביום 11.6.03 העידו המערערת ועדה מטעמה. גרסתן נדחתה על ידי הועדה בשל כך שלא האמינה להן, ולא שוכנעה באמיתות גרסתם. כן נדחה הערעור בשל העובדה כי הטענה עצמה לענין הכינוס בביה"ס היהודי לא הועלתה בפנייתה הראשונה למשיבה. ועוד הוסיפה הועדה כי קשה להתעלם מהתחושה כי הטענה עלתה לאחר שהמערערת שמעה זאת מפי חברותיה אשר הוכרו על ידי המשיבה, בגין ארוע זה.

ביום 23.1.07 פנתה המערערת למשיבה בבקשה נוספת והפעם על פי סעיף 18 לחוק הרדיפות. בבקשה זו צרפה רשימה שלדבריה מוכיחה כי אכן שהתה בביה"ס בפלובדיב במרץ 43. המשיבה דנה שוב בבקשתה ודחתה את תביעתה מאחר והרשימה שהוצגה על ידי המערערת כללה את רשימת כל יהודי פלובדיב, ולא את רשימת היהודים אשר רוכזו בביה"ס.

על החלטה זו של המשיבה ערערה המערערת לועדה.

לאחר שמיעה חוזרת של המערערת ובתה דחתה הועדה בפעם השניה את הערעור על כל רכיביו כולל הטענות החדשות שהתווספו בערר האחרון שהוגש.

הערעור נסב על שני צירים משפטיים ועובדתיים עיקריים:

א.     הציר הראשון מתייחס לטפסי הבקשה המקורית של המערערת למשיבה שהוגשו בשנת 1998. המערערת טענה כי הטפסים שם לא מולאו על ידה, אלא על ידי פקידה מטעם המשיבה. כתוצאה מכך המילוי נעשה ברשלנות ותוך העלמת פרטים חשובים. לפיכך טעתה המשיבה כאשר הסתמכה רק על דברי המערערת החלקיים אשר נכללו בבקשה המקורית, תוך השמטת פרטים חשובים, סילוף דברי המערערת ואי דיוקים רבים.

ב.      הציר השני והמרכזי בערעור ענינו בצירוף ראיות חדשות על פי סעיף 18 לחוק הרדיפות. היא צרפה רשימה המוכיחה באופן מובהק כי המערערת היתה בין אותם יהודים אשר ביום 9.3.43 רוכזו בחצר ביה"ס התיכון בפלובדיב בולגריה לצורך משלוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, ארוע שהוכר על ידי הפסיקה כ"שלילת חופש", המזכה את המערערת בתגמולים על פי חוק הרדיפות.

הועדה דחתה את טענות המערערת וקבעה כי על פי החלטתה ב- וע' 1069/04 לילי מג'אר נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם), קיימת רשימה של יהודי פלובדיב שרוכזו במתחם ביה"ס ורשימה זו הוכרה כרשימה אותנטית וסגורה אשר נערכה בזמן אמת - פברואר 43. רשימה זו כוללת 176 משפחות יהודיות שהיו מיועדות לגירוש. משפחת המערערת והמערערת לא מופיעות ברשימה זו. עוד קבעה הועדה כי המסמכים שצרפה המערערת היוו חלק מרשימה של יהודים, גברים ונשים שהתגוררו בפלובדיב בין השנים 1938-1944. אולם, מדובר ברשימה של מפקד האוכלוסין של יהודי פלובדיב, ואין רשימת היהודים שרוכזו בחצר ביה"ס, או שהיו מיועדים לריכוז שם. ברשימה צוין כי היא נערכה בתאריך 9.10.44 מועד המאוחר למועד הריכוז. אך ברור הוא כי רשימה זו, אינה קשורה לרשימת הריכוז ונערכה ללא קשר אליו.

לגבי הרשימה האותנטית קבעה הועדה כי מן העדויות הרבות שנשמעו בפניה ומן התיעוד ההיסטורי עלה כי לא כל יהודי פלובדיב היו מיועדים לגירוש באותו מועד וכי בפועל רק חלק מיהודי פלובדיב רוכזו באותו לילה.

באשר לטענת המערערת כי תביעתה המקורית למשיבה בשנת 98 נעשתה על ידי פקידת המשיבה אשר השמיטה עובדות מהותיות ביחס לריכוז, זו נדחתה על ידי הועדה אשר לא שוכנעה מהטענות שהובאו בנושא זה. הועדה קבעה כי המערערת לא בחלה מלהשמיץ את עורך דינה שטיפל בעניינה בעבר. הועדה אף נתנה למערערת הזדמנות להוכיח כי סיפרה על אודות הריכוז למזכירתו של בא כוחה, אולם המערערת חזרה מטענה זו.

בעדותה האחרונה בפני הועדה העלתה המערערת לראשונה טענה חדשה על פיה נעצרה ונלקחה לתחנת המשטרה. הטענה נדחתה בשל היותה טענה חדשה אשר לא הועלתה בפעמים הקודמות, לא בעדותה הקודמת בפני הועדה ולא בפני עורך דינה. בסופו של דבר נדחתה גרסת המערערת על כל רכיביה וערעורה נדחה.

מכאן הערעור שבפנינו.

3.         לסברת המערערת טענותיה נדחו על סמך "ראיות סודיות" הנמצאות אך ורק ברשותה ובידיעתה של הועדה, זאת מבלי לייחס חשיבות לדבריה. המערערת  חזרה בפנינו על אותם נימוקים שעמדו בפני הועדה הנכבדה, הן בנושא מילוי הטופס על ידי פקידת המשיבה באופן שאינו משקף את דבריה ותוך השמטת פרטים, והן לענין הרשימה שהוגשה מטעמה כראיה. רשימה, אשר לטענתה מוכיחה את העובדה, כי היתה בין אותם יהודים אשר ביום 9.3.43 נאספו בחצר ביה"ס התיכון בפלובדיב בולגריה לצורך משלוח והשמדה בטרבלינקה.

4.         שמענו את טענות הצדדים, עיינו בעיקרי טיעוניהם והגענו למסקנה כי לצערנו לא נוכל להתערב בהחלטת הועדה הנכבדה.

המערערת נשמעה מספר פעמים. לא פעם אחת, ולא פעמיים. עדותה נשמעה וכן בתה. הועדה נתנה דעתה למכלול הראיות אשר הוצגו בפניה והתייחסה לרשימה המקובלת עליה כרשימה אותנטית אשר למעשה לא נסתרה על ידי המערערת.

מדובר בטריבונל שיפוטי מקצועי אשר בידיו ידע היסטורי ומקצועי אשר ניתן וראוי לעשות בו שימוש, בכפוף ליכולתו של מערער לסתור ידע זה (ראה לענין זה ע"א ת.א.2814/02 פייגל נ' הרשות המוסמכת ) (פורסם בנבו).