פסק-דין בתיק עא 2296/07

השופט ז' המר, סג"נ:

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת נ' רביב), בת"א 27972/05 מיום 31.1.07. המערער הוא הבנק, שהיה הנתבע בבית-משפט קמא. המשיב הוא התובע.

רקע

2.                     " ב-6.5.02 חתם התובע על ערבות מוגבלת לסכום של 100,000 ש"ח להבטחת סכומים שיגיעו לבנק מחייב בשם: אלעקילי עאיד עלי (להלן: "החייב עקילי"). באותו מועד חתם התובע גם על "כתב קיזוז מיוחד" המקנה לבנק זכות לקזז מכספי פיקדון שמקורם בחשבון התובע, סכום של עד 100,000 ש"ח שיגיע ממנו לבנק, בין היתר, בקשר עם ערבויות שנתן לטובת הבנק, וב-5.4.04 חזר התובע וחתם על כתב קיזוז כזה ביחס לפיקדון בתכנית חסכון. 

ב-26.10.04 הודיע הבנק לתובע כי החייב עקילי חב לבנק סכום של 371,000 ש"ח "על חשבון אשראי צמוד לריבית פריים"; דרש ממנו לסלק את הסכום האמור והתרה בו שאם הסכום האמור לא יסולק, יממש הבנק את זכויותיו על פי כתב קיזוז מיוחד "שחתמתם לנו ביום 6.5.02 לגבי פקדון כספי מסוג חסכון... ז.פ. 3.9.08".

ב-17.12.2004 משך הבנק סכום של 100,000 ש"ח מהפיקדון של התובע והעבירו לחשבון החייב עקילי. יתרת חובו של עקילי בחשבון החח"ד, לפני שבוצעה ההעברה הזו לחשבונו, עמדה על סכום של 354,923.29 ש"ח" (פסק הדין בבית-משפט קמא, עמ' 1).

פסק הדין של בית משפט קמא

3.         בית המשפט ציין, כי טענתו המרכזית של המשיב היתה שהמערער (להלן: המערער או הבנק) נטל ממנו את סכום ערבותו בלי שמיצה קודם את הליכי הגביה מול החייב עקילי, כפי שהתחייב. הבנק תפס את משאיתו של החייב עקילי, אשר היתה משועבדת להבטחת ההלוואה, אך מיד לאחר שהמשאית נתפסה היא שוחררה לידי החייב בלי להודיע על-כך למשיב ובלי לקבל את הסכמתו. יצויין, כי המשאית נתפסה בשנית ונמכרה בחודש ספטמבר 2005 בסכום של 154,000 ש"ח.

            בכתב התביעה טען המשיב, ששווי המשאית הוא 380,000 ש"ח. במכתב לבנק (נספח א' לכתב התביעה) נכתב שהשווי הוא כ- 200,000 ש"ח. המשיב לא הציג חוות דעת שמאי או אסמכתא לסכומים הנטענים. מאידך, הבנק הציג מחירון, בו מחיר המכירה גבוה ממחיר המחירון. למרות הוצאות המכירה, הבנק היה מוכן להניח שזה השווי של המשאית.

בניגוד לטענתו של המשיב כי הבנק נטל את הכספים בלי ליידע אותו על כוונתו, אישר המשיב בחקירתו כי מכתב ההתראה מחודש אוקטובר 2004 הגיע לידיו. בית המשפט מציין: " ממנה (ההתראה - ז' ה') ככל הנראה למד שחובו של החייב עקילי עמד באותה עת על 380,000 ש"ח)" (עמ' 2).

4.         לעניין התחייבות הבנק למיצוי הליכים נקבע:

" לעומת זאת, הגם שלא ניתן לקבל כלשונה את טענת התובע שסוכם עמו שערבותו לא תהיה תקפה כל עוד לא ימוצו הליכי הגבייה מהחייב עקילי -  יש לקבלה לפי תוכנה ורוחה, משום שמר עומר שריף, שבפניו כאמור חתם התובע על כתב הערבות נשאל: "אומר התובע כאן, שאתה אמרת לו בזמן החתימה שהוא חותם אומנם כערב, בכל מקרה, קודם תפנו לחייב, תקחו ממנו מה שאפשר ורק אחר כך תפנו אליו?  ועל כך השיב: "נכון, כך אמרתי לו וזה מה שנעשה" (שם,  בעמ' 26). פקיד הבנק מאשר אפוא בדבריו את גרסת התובע בנקודה משמעותית זו, אלא שהדיבור "וזה מה שנעשה" אינו עולה בקנה אחד עם העובדות כפי שהתבררו. הבנק תפס את המשאית אך שחרר אותה מיד לידי החייב, ולא מימש את השעבוד אלא כחלוף 10 חודשים. בינתיים מימש הבנק את ערבותו של התובע מבלי שייעשה מאמץ לגבות את החוב מרכוש אחר של החייב" (עמ' 2).

5.         בית המשפט קיבל את הסברו של הבנק, כי למרות שהמשאית הוחזרה לחייב עקילי, השעבוד עליה לא הוסר, והיא הוחזרה לו על-מנת שימשיך להתפרנס באמצעותה וישיב את החוב. נקבע כי:

" זהו שיקול לגיטימי גם אם הוא עלול לבוא על חשבונו של הערב במיוחד כאשר מדובר, כמו במקרה זה, בערב שערבותו לפי המוסכם הינה בטוחה עצמאית וניתנת למימוש באופן בלתי תלוי בבטוחות אחרות שעומדות לרשות הנושה... עם זאת, סוכם עם התובע שהבנק יעשה לגביית החוב מהחייב קודם שיפנה אל התובע ואת הסיכום הזה היה עליו לכבד גם אם העריך שהחייב עקילי לא יוכל ממילא להחזיר את כל החוב. כתבי הקיזוז אגב אוסרים על דיספוזיציה בכספי הפיקדון ומקנים לבנק זכות עכבון על כספים אלה, כל עוד מגיעים לבנק כספים אשר מובטחים באמצעות כתבי הקיזוז" (עמ' 2 - 3).

מעדות מנהל סניף הבנק עלה, כי גם לאחר שערבותו של המשיב מומשה והמשאית נמכרה, נותרה יתרת חובה של כ- 150,000 ש"ח. 

6.         בית המשפט קבע: " ואולם, העיקר מבחינתו של התובע טמון במה שלא זכה לפירוט בכתב התביעה" (עמ' 3), קרי - בכך שבמועד החתימה על כתב הערבות לא נאמר למשיב כי חובו של עקילי לבנק עמד באותה עת על סכום של כ- 291,000 ש"ח (בית המשפט מציין, כי זה לא היה כל החוב), וחשבונו המשיך להיות מחוייב מדי חודש בתשלומים שוטפים בגין שתי הלוואות שנטל בסך כ- 9,000- 9,500 ש"ח לחודש. בהיות המשיב "ערב יחיד" התבקש, במעמד החתימה, לחתום על טופס "הודעה לערב יחיד בגין ערבות מתמדת מוגבלת בסכום", בו מפורטים סוגי המידע שחובה על תאגיד בנקאי לגלות לערב יחיד לפי הוראות חוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: החוק).

בענייננו, בסעיף 2 לטופס (נספח נ/3 לתצהירים מטעם הבנק), המשבצת לצד המילים " נכון לתאריך מכתב זה קיימים חובות של החייבים לבנק" - נותרה ריקה, כמו גם המשבצות האחרות המתייחסות לפרטים נוספים ביחס לחוב הקיים. זאת, למרות שבשולי הסעיף רשום: " החלופה שלא סומנה בסעיף זה אינה תקפה, רק חלופה שסומנה X תקפה".

7.         הפקיד בפניו נחתמה הערבות (מר עומר שריף, להלן: שריף) טען, שסעיף זה לא מולא בשל טעות, אלא שלדבריו המשיב ידע במה מדובר. בתצהירו של העד נאמר: " מסרתי לו כי חוב החייב לבנק יותר מ- 100,000 ש"ח". בית המשפט הפנה לסתירות בעדות שריף באשר למידע שמסר למשיב אודות החוב, וקבע כי בסופו של דבר חזר העד לגרסה המקורית בתצהירו, כמפורט לעיל.

נקבע, כי הבנק לא עמד בחובת הגילוי לפי סעיף 22 לחוק: " אין צריך לומר שדיווח על חוב העולה על 100,000 ש"ח כשהחוב הקיים עולה על 290,000 ש"ח - הוא דיווח חסר ובלתי הוגן, אם לא ממש מטעה" (עמ' 4). נקבע כממצא שבעובדה, כי במועד החתימה לא ידע המשיב על גובה החוב הקיים: " התובע באמת לא ידע על דבר החוב שהיה קיים במועד בו חתם על הערבות, למצער לא על סדר הגודל שבו מדובר, אלא לאחר הגשת התביעה" (עמ' 4).

8.         ב"כ הבנק התנגד להרחבת החזית בטענת אי-גילוי סכום החוב בעת החתימה על הערבות, שכן לא נטענה בכתב התביעה.

בית המשפט קבע, כי לא מדובר בהרחבת חזית אסורה, וכי "אין פלא בכך" שכתב התביעה "לא מדבר על אי גילוי מידע מהותי והטעייה" (עמ' 4):