פסק-דין בתיק עא 2225/04

א.    ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בתל אביב מיום 30.3.2004 (כב' הרשמת ד' ורד), אשר דחה את בקשת המערער 1 ( להלן: "הכונס" או "כונס הנכסים"), להורות כי יש להעדיף את זכותו של המערער 2 ( להלן: "הבנק" או "הזוכה") על זכותו של המשיב בכספי התמורה שהתקבלה ממכירת נכס.

ב.     עיקרי העובדות הצריכות לענין

ביום 10.3.2002 פתח הבנק תיק הוצל"פ שמספרו 4-02-21183-01 למימוש משכנתא בנכס הידוע כגוש 6371 חלקה 283 שבפתח תקווה ( להלן: "הנכס"), שנרשמה לטובת הבנק.

ביום 14.11.2002 מינה ראש ההוצל"פ את המערער 1 ככונס נכסים למכירת הנכס. גובה החוב הפסוק, עמד במועד מינוי הכונס על סך של 1,351,705 ש"ח.

ביום 20.3.2003 אישר ראש ההוצל"פ את מכירת הנכס לקונים, בתמורה לסכום של 1,409,678 ש"ח.

ביום 13.4.2003 דווח המכר למשיב. המשיב ערך שומה בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 ( להלן: "חוק מס שבח"), אשר חייבה את הכונס בתשלום חוב בגין מס שבח ע"ס של

616,894 ש"ח וכן חוב בגין מס מכירה ע"ס נוסף של 35,248 ש"ח ( להלן: "חיובי המס").

כונס הנכסים הגיש בקשה לראש ההוצל"פ, ועתר לקבוע כי חיובי המס ישולמו מן היתרה, ככל שתשאר כזו, לאחר פרעון החוב לזוכה, הנושה המובטח.

ראש ההוצל"פ דחתה ביום 30.3.2004 את בקשת הכונס, וקבלה את עמדת המשיב, לפיה, יש לראות את חיובי המס, בגין מכירת הנכס בהליכי הוצל"פ, כחובות בדין קדימה לכל חוב אחר, לרבות, כלפי הנושה המובטח, הזוכה.

ראש ההוצל"פ עשתה שימוש בסמכותה מכח הוראות סע' 80 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ונתנה רשות ערעור על החלטתה, בגוף ההחלטה.

מכאן הערעור שבפני.

ג.      טענות הצדדים בערעור

טוען המערער כי טעתה ראש ההוצל"פ בקביעתה, לפיה, חיובי המס, הינם חיובים בדין קדימה לכל חוב אחר, לרבות כלפי הנושה המובטח, הזוכה.

לענין זה, טוען המערער כי טעתה ראש ההוצל"פ בהסתמכה על הוראות

סע' 93 לחוק מס שבח. זאת, מן הטעם, שסעיף זה הינו סעיף טכני באופיו, הקובע כי יש לשלם מס שבח מקרקעין בגין מכר כפוי, בהליכי הוצאה לפועל, מתוך תמורת המכירה, ומסדיר את דרכי גבית המס.

המערער מוסיף וטוען, כי אין בהוראות החוק כדי לעצב דיני קדימה בחלוקת התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס, מקום שדינים שכאלו, לא צויינו, מפורשות, בלשון הסעיף.

המערער טוען כי בענין ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב נ' אלי ושושנה שמש, פד"י מח (1) 841, הסכים המשיב כי חיובי המס, ככל שעניינם תשלום מס שבח, ובניגוד למס רכישה, אינם בגדר שעבוד ראשון על מקרקעי החייב מכח סע' 11א' לפקודת המסים (גביה).

זאת ועוד, טוען המערער, כי הוראות סע' 33 (2) לפקודת פשיטת הרגל 1936, אשר הינם כיום הוראות סע' 78 פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם- 1980 ( להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), קובעות כי חוב בגין "מסים שמשתלמים לאוצר המדינה" הינם חובות בדרגה שלישית, לחובות עבור נושים שאינם מובטחים, ובוודאי, שאינן עדיפות על זכויותיו של נושה מובטח בנכס. המערער מוסיף וטוען כי המחוקק השווה, כידוע, בין חיוב במס שבח ובין חיוב במס הכנסה, כאשר, לעיתים רואים תשלום המס, כתשלום הוני מכח חוק מס שבח, ולעיתים, תשלום פירותי, המשתלם מכח פקודת מס הכנסה, והכל, בהתאם לאופי עיסוקו של המוכר ובהתאם להוראות סע' 50 לחוק מס שבח.

לפיכך, טוען המערער, אין כל עילה וטעם, לקבוע, כי דין אחד יהא לחוב מכח חוק מס שבח, בדין הקדימה, מכח סע' 78 לפקודת פשיטת הרגל; בעוד, דין אחר יהא לחוב, הבא מכח פקודת מס הכנסה.

המערער מוסיף וטוען כי "בשורה ארוכה של פסקי דין, קבע בית המשפט העליון, כי מתן בכורה בדרגה של שעבוד לתשלום מס צריך להיעשות בלשון מפורשת..., וכי הפרשנות לגבי תחולתו תהיה מאוד מצומצמת בפרט לאחר תיקון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו" (סע' 27 להודעת הערעור).

בנוסף טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא, בקובעו כי חיובי המס, ככל שעניינם חוב לרשויות מס שבח, הינם בגדר הוצאות הכינוס. לענין זה, טוען הכונס, כי תוצאה מסתברת של גישה שכזו, תוביל למסקנה, לפיה, גם החוב המובטח על ידי הנכס הינו חלק מהוצאות הכינוס, או כל חוב אחר המונע את מימושו של הנכס, בא בגדר הוצאות הכינוס.