פסק-דין בתיק עא 2217/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 115570/98 (כבוד השופטת ד. גבע), לפיו חוייבו המערערות לשלם למשיבה 1 סכום של 6,759$ נכון ליום 24.11.98 בצרוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין, וזאת בגין חובותיה של המשיבה 2 (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         לבית משפט השלום הגישה בשנת 1998 המשיבה 1 (להלן: " הסנה") תביעה כספית נגד המשיבה 2 (להלן: " גרניט") ונגד המערערות בסכום של 327,142 ש"ח. לטענת הסנה, על פי כרטסת הנהלת חשבונות המתנהלת אצלה, גרניט ששימשה כסוכן הביטוח שלה על פי הסכם שנחתם עימה בתאריך 1.1.1989, נותרה חייבת לה כספים בגין ביטוחים שערכה ללקוחותיה. עוד נטען על ידי הסנה כי המערערות באו בנעליה של גרניט, ונטלו על עצמן את כל הזכויות, החובות וההתחייבויות שלה, וכיוצא בזה חבות אף הן בסכום התביעה.

2.         גרניט לא התגוננה כנגד התביעה וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה.

המערערות לעומת זאת התכחשו לחובתן וטענו כי התביעה איננה מגלה נגדן יריבות; החוב הכספי, ככל שקיים, שייך לגרניט והן עצמן אינן צד להתקשרות עם הסנה, אינן צד לכרטסת הנהלת החשבונות שהוצגה ובכלל - חלק מהחוב הנטען, התיישן.

עוד יש לציין כי החל משנת 1992 אין הסנה פעילה ומונה לה מנהל מורשה. 

3.         בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה:

א.         אשר לטענת היריבות קבע בית המשפט כי על פי מה שהוכח לפניו מתקיים ערבוב בין נכסיהן של גרניט ושל המערערות, מתקיימת ביניהן התחשבנות בכל הקשור לעסקים עם הסנה, יש זהות חלקית בין בעלי מניותיהן, לקוחותיהן זהים וכך גם כתובתן ומספרי הטלפון והפקסימיליה שלהן. בין היתר הוצג לבית המשפט מכתב שנכתב על ידי המערערת 1 להסנה, ובו הודיעה כי החל מינואר 1992 שינתה גרניט את שמה לשם המערערת 1. כן ביקשה המערערת 1 במכתב זה כי הסנה תשנה את שם החברה במספר הסוכן הקיים (ראו מכתב מיום 3.2.92, נספח 10 לתיק מוצגי המערערות). אשר למערערת 2, היא הודיעה לרשם החברות, על גבי נייר מכתבים שלה, כי גרניט איננה פעילה ממועד מסוים. כן נמצאו סתירות בגרסה שמסרה לעניין מועד פרוקה של גרניט. מכל האמור הסיק בית המשפט כי המערערות הינן חליפותיה של גרניט ובהתאמה קיימת יריבות בינן לבין הסנה באופן שבו חייבות הן בחובות גרניט.

ב.         אשר לגובה החוב קבע בית המשפט כי חלקו התיישן, והסנה יכולה לתבוע רק חוב שהתגבש לאחר התאריך 24.8.1991 (ראו החלטתו של כבוד השופט יפרח מיום 2.6.99). להוכחת גובה החוב ביקשה הסנה להסתמך על כרטסות הנהלת החשבונות אותן ניהלה וטענה כי הן מהוות "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 קרי, ראיה קבילה לאמיתות תוכנה.  בית המשפט דחה טענה זו ולא קיבל את הכרטסות כראיה, בין היתר משום שהסנה לא עמדה בתנאים הנקובים בפקודת הראיות דלעיל לעניין היותו של מסמך "רשומה מוסדית", משום המנעות הסנה מלהעיד עדה מהותית ומטעמים נוספים הקשורים באי התאמות בין הכרטסות הממוחשבות לבין הכרטסת הידנית שהוצגה.

אף על פי כן קבע בית המשפט כי קיים חוב להסנה, וזאת בהתבסס על מכתב שכתב מר פיליפ כהן ששימש כחשב גרניט (ולאחר מכן של המערערות) (להלן: " כהן"). במכתב זה הנושא תאריך 17.9.92, ונכתב בשם גרניט ומוען להסנה, מציין כהן כי קיימת יתרת זכות להסנה בסך של 6,759$. המערערות לא הצליחו להוכיח שפרעו חוב זה ועל כן מצא בית המשפט לחייבן בו, יחד ולחוד. מטעמנו נעיר כי סכום זה הגיע במועד מתן פסק הדין לסך של כ - 35,000 ש"ח. נוסף לכך חוייבו הן, כאמור, בהוצאות בגובה אגרת בית המשפט ושכר טרחת עורך דין.

4.         מכאן לערעור שלפנינו שבו שבות וטוענות המערערות כי שגה בית המשפט משקבע כי הן באות בנעליה של גרניט, ולכן גם אין כל יריבות בינן לבין הסנה. המערערות מדגישות כי כל אחת מהחברות היתה במועד הגשת התביעה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית ושם תאגיד מובחן ונפרד, בעוד התשתית הראיתית עליה נשען בית המשפט בקביעתו כי נטלו על עצמן זכויות וחובות גרניט, לקויה.

לעניין גובה החוב טוענות המערערות כי משדחה בית המשפט את כרטסות הנהלת החשבונות של הסנה כראיה לתוכנן, הרי שהסנה נכשלה בהוכחת תביעתה. בנסיבות אלה, לא היה רשאי בית המשפט ליצור חיוב עצמאי "יש מאין" ולחייב את המערערות בהתאם לסכום הנקוב במכתבו של כהן. נטען כי הוא אמנם כתב את המכתב, אך בחקירתו הנגדית לא נחקר האם גרניט או המערערות מודות כיום או בעבר בתוכנו. לחילופין נטען על ידן כי גם אם עסקינן בהודאת בעל דין, הרי ההודאה היא של גרניט, ויש קושי לייחסה גם להן.

בסיכום הדברים מלינות המערערות גם על כך שחויבו הן בהחזר מלוא סכום האגרה, כאשר רק חלק קטן מהתביעה התקבל, ושכר הטרחה שנפסק לחובתן משתווה כמעט לסכום זכייתה של הסנה, ואין בכך כל הגיון או צדק. לטענתן, דווקא הסנה היא זו אשר צריכה לשלם להן הוצאות לאחר שמרבית תביעתה נדחתה.

5.         מנגד, טוענת הסנה, בראש ובראשונה, כי הליך הערעור לא נועד לדיון מחודש בכל טענה מטענות המערערות כפי שבאו לידי ביטוי בערכאה הראשונה - טענות שנדחו לגופן על ידי השופטת המלומדת. הסנה סומכת ידיה על פסק הדין ומדגישה כי חיובן של המערערות לשלם לה את הסך שנפסק מבוסס על הודאתה המפורשת של המערערת 1 בסכום החוב כמפורט במכתבו של כהן.  סכום זה הינו חלק מהתביעה והינו תולדה של עסקי הביטוח של גרניט ומעולם לא העלו המערערות- עד לערעור - טענה כי מדובר ברכיב תביעה עצמאי ושונה מעילת התביעה באופן שמהווה הוא הרחבת חזית ומשום כך יש לדחותו.

בשולי הדברים מציינת הסנה כי הגשת התביעה נגד המערערות נועדה לנסות לגבות כספים ממי שנותרו חייבים לה, על מנת שתוכל למקסם את תשלומיה לנושים השונים, בהתאם לחובתה כחברה בניהול מורשה. קריסתה של הסנה ופיטורי מאות מעובדיה הגבילו עד מאד את יכולתה להוכיח תביעתה, בהעדר עדים רלוונטיים שיכולים היו להוכיח כי כרטסות הנהלת החשבונות עומדות בתנאי ה"רשומה המוסדית" שבפקודת הראיות. תהפוכות אלה שעברה הסנה, שיחקו לידיהן של המערערות שנקטו בטקטיקה משפטית הנשענת על המישור הטכני, שם יתרונן מובהק, אף כי ידעו כי יש להן זיקה ברורה לחובה של גרניט כמצוין בכרטסות. התביעה לא היתה משוללת בסיס או חסרת תום לב עד כי לא זכאית הסנה להוצאות. הסכום שנפסק הינו סביר לניהול הליכים שנמשכו על פני ארבע שנים, לא מעט "בזכות" תרומתן של המערערות לסרבולו, תחת סיום המחלוקת בדרך מהירה.

עד כאן הטענות בערעור.

דיון

היריבות

6.         מצאנו טעם רב בטענותיה של הסנה, כי אין ערכאה זו נדרשת להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין היא נדרשת להציג פסק-דין משלה, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה. על ערכאת הערעור רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168 (1991); ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 680 (1988); אורי גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי, 618 (מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה).