פסק-דין בתיק עא 2096/02

1.         המשיב 1, ששון שמש (להלן: "שמש") הגיש לביצוע שטר בחתימת המערער, אהרון מוזס (להלן: "מוזס") בסכום של 20,000 ש"ח לאחר שהשיק חולל בחוסר פירעון. מוזס הגיש התנגדות לביצוע השיק וניתנה לו רשות להגן. בית-המשפט (כב' השופטת נועה גרוסמן) דן בתיק לגופו.

            מסתבר כי הדברים אמורים בשיק בטחון שנתן מוזס בקשר לחוזה שכירות אותו ערך עם משיב 2 (להלן: "ליברמן") ממנו שכר נכס בהרצליה לתקופה של שנתיים ימים. במהלך תקופת  השכירות מכר ליברמן את המושכר לשמש והעביר לו את השיק הנדון שקיבל ממוזס. הדברים אמורים במושכר שבו נוהלה מרפאה ותקופת השכירות אמורה היתה להסתיים ביום 19.8.97. בפועל נוהלה המרפאה ע"י מר אלפרד רייכר.

במהלך שנת 1996 הודיע ליברמן לרייכר כי המרפאה נמכרה לשמש. בנו של שמש, משה, פנה למר רייכר וביקשו לפנות את המרפאה לפני תום תקופת השכירות, שכן ברצונו להעביר לשם את עסקיו.

לפי גרסתו של רייכר הוא הסכים לפנוי המרפאה במועד מוקדם יותר, אך לא לפני חודש דצמבר 1996 ולבסוף פינה אותה בפועל ביום 17.12.96 ושילם את כל התשלומים המגיעים ממנו עד למועד זה.

מוזס מצידו הגיש הודעת צד ג' נגד ליברמן.

לטענת מוזס לא היה ליברמן מוסמך להעביר את השיק לאחר שכן הוא נמסר לידיו בלבד בלא כל כוונה שיועבר לגורמים אחרים, אך למרות זאת נמסר ע"י ליברמן לשמש, תוך הפרת חובתו כלפי מוזס.

לגירסת ליברמן בכתב הגנתו לא היתה כל הגבלה לגבי העברת זכויותיו במושכר לאחר וביום 1.5.96 הוא אכן מכר את זכויותיו לשמש והימחה לו את כל הזכויות לפי חוזה השכירות ובמסגרת המחאת זכויות זו נעשתה אף העברת השיק כדת וכדין.

בישיבה שנקבעה לשמיעת הראיות הופיעו רק שמש ומוזס, ואילו ליברמן לא הוזמן, אך בית-המשפט החליט לשמוע את העדויות בהיעדרו. מטעם שמש העיד בנו משה שטיפל בנושא פנוי המושכר וחתימת החוזה עם ליברמן. מטעם מוזס העיד מר רייכרבלבד ומוזס עצמו לא מסר כל תצהיר.

2.         לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות הגיעה השופטת המלומדת לכלל מסקנה כי הסכם השכירות הומחה כדין לשמש, שכן לא נכללו בו כל מגבלות שהן האוסרות על המחאתו לידי שמש, ולפיכך נכנס שמש בנעליו של ליברמן לצורך המשך ניהול תקופת השכירות. למוזס עצמו לא היה כל מעמד לעניין העברת הזכויות בהסכם השכירות לרבות העברת שיק הביטחון לידי שמש. זאת על שום שלא היתה כל הגבלת עבירות בהסכם השכירות. משום כך חייב היה מוזס למלא כלפי שמש את כל ההתחייבויות שחב בהן כלפי המשכיר המקורי, ליברמן.

מכאן נפנה בית-המשפט לבחינת השאלה אם היתה הפרה של הסכם השכירות מצד מוזס. לגרסת שמש ההפרה התבטאה בפנוי הנכס במועד מוקדם מזה שנקבע בהסכם השכירות, בנזק שגרם מוזס למושכר בעת העזיבה בעוקרו שני כיורים וכן נזק לשטיח ובחובות שלא פרע לעירייה, לחברת החשמל ולוועד הבית.

לטענתו מדובר היה בסכום כולל של 25,751 ש"ח. מוזס מצידו טען כי הוסכם על מועד עזיבה ביום 1.12.96 וכן העלה טענות שונות לגבי יתר פרטי הנזקים הנ"ל.

מסקנת השופטת הנכבדה היתה כי אמנם סוכם על פינוי ביום 1.12.96, אך לאחר שמוזס לא פינה את המושכר עד למועד זה גרם בהתנהגותו לכך ששמש חזר בו מהסכמתו לפנוי המוקדם, מה גם שביום 1.12.96 היה לו דייר חילופי. בנסיבות אלה היה על מוזס לעמוד בהתחייבות המקורית ולפנות את המושכר בתום תקופת השכירות החוזית, קרי ביום 19.8.97. מצד שני אין להתעלם מהעובדה שמוזס נקט בפעולות לפנוי מוקדם של הנכס לפני תום תקופת השכירות המקורית לפי רצון שמש עצמו. בנסיבות אלה מסקנת בית-המשפט היתה לערוך איזון בין שתי הגישות הללו ולחלק את התקופה שבין מועד הפינוי בפועל, 17.12.96 לבין מועד הפנוי המקורי לפי חוזה השכירות- 19.8.97 באופן שוה בין הצדדים. מאחר ומדובר בתקופה של 8 חודשים, נקבע כי על מוזס לשאת בתשלום דמי שכירות עבור 4 חודשים נוספים.

כמו כן חוייב מוזס בתשלום הוצאות יחסיות שנותר חייב. תביעות שמש לגבי הנזקים האחרים נדחו.  התוצאה היתה כי מוזס חוייב לשלם לשמש לא את מלוא סכום השיק שהוגש לביצוע, אלא רק סך של 14,900 ש"ח נכון ליום פסק-הדין בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

הודעת צד ג' שהוגשה כנגד ליברמו נדחתה שכן היתה המחאה של הזכויות בחוזה השכירות מליברמן לשמש ומוזס אינו רשאי להעלות כל טענה שהיא כלפי ליברמן על ביצוע המחאה זו. אם היה חפץ לחלוק על המחאה מעין זו, היה עליו להסדיר הכנסת מגבלה מתאימה בהסכם השכירות.

3.         המערער טוען בערעורו כי מדובר בתובענה שטרית שיש לדון בה לפי פקודת השטרות ולא כתביעה חוזית רגילה. לעומת זאת בית-המשפט דן בתביעה לפי חוק המחאת חיובים ופסק פיצויים על נזק בלא להתחשב כלל בשטר. בתור תביעה שטרית היה על בית-המשפט להכריע בשאלה באם סיחור השטר בטרם התקיים התנאי נעשתה כדין שעה שמדובר בשטר לביטחון וכן לבחון באם שמש הינו אוחז כשורה. לפי סעיף 10 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969 אין הוראות חוק זה חלות על המחאה לפי מסמכים סחירים ולכן היה על בית-המשפט להתעלם מחוק המחאת חיובים וליתן פסק-דין בהתאם לפקודת השטרות.

כנגדו טוען שמש כי מחומר הראיות עולה שמוזס הסכים לכך ששטר הביטחון ישמש גם להבטחת הסכם השכירות עם שמש. על כך העיד בנו של שמש ועדותו לא נסתרה שכן מוזס עצמו בחר שלא להעיד. לגופו של עניין לא יצא מוזס ניזוק שכן לא נפסק לשמש פיצוי על מלוא נזקיו.

4.         לאחר בחינת שלל טענותיו של מוזס, פסק-הדין נשוא הערעור ותגובת שמש, המסקנה היא כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום שהוציא מתחת ידיו קביעות נכונות וראויות, שאף עשו חסד לא מועט עם מוזס.

לגבי טענות מוזס לעניין התביעה השטרית וחובת הנטלים, יש לציין בקצירת האומר כי אף שתחילת ההליך היתה בהגשת שטר לביצוע, הרי שמוזס בהתנגדותו היה זה שפרש את כל היריעה החוזית ואת העסקה שניצבה מאחורי שטר הביטחון. ייתכן והדבר נשכח ממנו, שכן הוא עצמו לא נתן כל תצהיר ולא מסר כל עדות אלא שיגר את מר רייכר מטעמו למטרה זו. ואולם בתצהיר ההתנגדות של רייכר ניתן פירוט של עסקת השכירות וחוזה השכירות ובמהלך הדיון נפרשה היריעה על פני עסקה זו, כך שבית-המשפט רשאי אף רשאי היה להתייחס לאספקט החוזי של תביעה זו. בנסיבות אלה אין לו למוזס להלין על כך. אין ספק שהשטר שניתן ע"י מוזס להבטחת התחייבויותיו לפי חוזה השכירות הועבר כדין ובהסכמת מוזס לשמש שנכנס בנעליו של ליברמן וכל ההתחייבויות של מוזס כשוכר כלפי ליברמן המשכיר הועברו כלפי שמש. אין גם מקום להתערב בכל יתר קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט לגבי הערכת הנזקים ולגבי דחיית הודעת צד ג' כלפי ליברמן. בסופו של דבר העובדה שבית-המשפט הלך בתלם החוזי ולאו דווקא בתלם השטרי, רק סייעה למוזס שכן הוא לא חוייב במלוא סכום השטר.

סכומו של דבר - זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.