פסק-דין בתיק עא 2046/04

א.         בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. וגנר) מיום 28.10.03 בתיק אזרחי 5869/97 לפיו חוייבו המערערים לבצע את כל הפעולות וההליכים הנדרשים להשלמת העסקה נשוא הסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 23.2.90 באופן שהמבנה הקטן, כמו גם המבנה הגדול, במקרקעין נשוא הדיון, יירשמו על-שם המשיבים בלשכת רישום המקרקעין לאחר שבעל המקרקעין, מינהל מקרקעי ישראל, כנגד תשלום דמי הסכמה או כל תנאי אחר, יתן הסכמתו לכך, וזאת בתוך 180 יום ממועד מתן פסק דינו של בימ"ש קמא.

כמו כן נקבע בפסק הדין שעל המערערים לשלם את כל התשלומים שנדרשו או יידרשו על ידי המינהל להעברת רישום החכירה לדורות במקרקעין הנ"ל ע"ש המשיבים, למעט אותם תשלומים החלים על המשיבים לאחר מסירת החזקה לידיהם. אם לא יבצעו המערערים את האמור בתוך 180 הימים הנ"ל, רשאים המשיבים לבצע את פעולת הרישום והתשלומים הכרוכים בכך בעצמם, והמערערים יפצו וישפו את המשיבים במלוא הסכומים שיוציא לצורך רישום היחידות שרכשו כדירות מגורים.

ב.       הנסיבות הצריכות לענין כפי שנקבעו בפסק-דינו של בית משפט קמא הינן אלה: המשיבים רכשו מן המערערים זכויות חכירה  במקרקעין  שבפרדס  חנה.  בהסכם  המכר  מיום 23.2.90 נכתב בסעיף 2(א):

"המקרקעין מושא החוזה נמצאים בפרדס חנה וידועים בתור יחידה בבית דו-משפחתי הידועה כחלק מחלקה 3 בגוש 10119, בית מס' 150 ברמז".

על מקרקעין אלה ניצבים שני מבנים: האחד - בית המגורים הגדול, השני: מבנה קטן יותר שאופיו שנוי במחלוקת בין הצדדים .

לטענת המשיבים, הציגו המוכרים-המערערים לקונים מצג שוא לפיו המבנה הקטן המצוי בנכס הינו יחידת מגורים ברשות ובהיתר.

לטענת המשיבים, בעת המו"מ טרם הרכישה, וגם לאחריה, המצג שהוצג להם היה שמדובר ביחידת מגורים לכל דבר ועניין.

ג.          לעומתם טוענים המערערים שהמבנה הקטן הוא מחסן בלבד, והוצג ככזה מלכתחילה. כשנתבקשה העברת הזכויות בנכס, ברישום כדין, נוכח המינהל לדעת שהשימוש שנעשה במבנה בפועל הוא שימוש למגורים, ודרש, לכן, אחת משתיים: דמי הסכמה מוגדלים המותאמים לשימוש למגורים. לחילופין: החזרת מראה הנכס והשימוש בו למחסן בלבד, ולשימוש לאיחסון, ולא למגורים, ומתן התחייבות לכך מטעם המשיבים.

המוכרים-המערערים מסרבים לדרישה הראשונה של המינהל, ואילו לדרישה השניה מסרבים הקונים - המשיבים.

ד.         בהגנתם טענו המערערים שהתביעה התיישנה.

הסכם המכר נחתם, כאמור כבר לעיל, ביום 23.2.90.

לפי סעיף 12 של ההסכם התחייבו המערערים להעביר על שם הקונים-המשיבים את כל זכויותיהם בנכס כשהן נקיות מחובות ושעבודים עד 5.7.90.

עד 30.8.90 היה על המוכרים-המערערים להמציא את כל האישורים בדבר ביצוע כל התשלומים השונים בגין הנכס כדי לאפשר העברת הזכויות בו.

בהמשך, מפרט כב' השופט קמא בפסק דינו את חליפת המכתבים שהתנהלה בין המינהל לבין המערערים, וכן בדבר פניותיו של ב"כ המשיבים אל ב"כ המערערים,  באשר לאי תשלום דמי הסכמה על ידי המוכרים-המערערים.

ביום 15.9.92 קיבל ב"כ המשיבים מכתב מן המינהל שחשף בפני ב"כ המשיבים את העובדה שהמבנה הנוסף (המבנה הקטן) בנוי ללא אישורו של המינהל.

אם ייקבע שהתאריך הנ"ל (15.9.92) הוא המועד בו נודעה למשיבים לראשונה עילת תביעתם, כי אז אין מקום לטענת ההתיישנות הואיל והתובענה הוגשה לבית המשפט קמא ביום 11.3.97, משמע, בתוך תקופת שבע השנים שהמשיבים מונים אותן מן המועד בו נודע להם שהמבנה הקטן בנוי ללא אישורו של המינהל.

ה.         מוסיף בית משפט קמא ומציין, שהמערערים טוענים שאם מתבססים המשיבים על הטענה שהוצג להם מצג שוא (טענה שמוכחשת על ידי המערערים) כי אז הוצג מצג כזה לפני חתימת הסכם המכר או לכל היותר במועד חתימתו (פברואר 1990) ולפיכך התיישנה התובענה הואיל וחלפו למעלה משבע שנים ממועד החתימה על הסכם המכר (23.2.90) ועד מועד הגשת התביעה (11.3.97).

טענת המשיבים היא שנעלמו מעיניהם העובדות המהוות את עילת התביעה - עובדות ייעוד המבנה הקטן כמחסן ועובדות התרמית - ולכן יש למנות את מירוץ ההתיישנות מרגע שנתגלו להם עובדות אלה, ולא קודם לכן.

טוענים המערערים, על יסוד סעיף 8 של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שהמשיבים יכולים ואף חייבים היו לבדוק את המצב התכנוני והמשפטי של הנכס, משמע, המשיבים יכולים היו בזהירות סבירה ובקלות רבה לגלות את העובדות.