פסק-דין בתיק עא 2037/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 131159/01 (כבוד השופטת י. שבח), לפיו נדחתה תביעה אותה הגישה המערערת נגד המשיב (להלן: " הבנק") מחמת התיישנות (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בכתב תביעה בסדר דין מקוצר אותו הגיש הבנק נגד המערערת בבית המשפט המחוזי בתל אביב בחודש נובמבר 1990. עניינה של אותה תביעה היה יתרת חוב שהצטברה בחשבונה של המערערת בבנק. המערערת התגוננה, בין היתר, בטענה כי הבנק נהג עימה שלא כדין ושלא ביושר, התנה מתן שירות בשירות וסרב להיענות לפניות בעלי מניותיה ומנהליה לממש תוכניות חסכון אותן כפה עליהם במהלך העסקים עימם. טענות אלו תורגמו למונחים כספיים ונתמכו בחוות דעת של רואה החשבון לפיה עמד החשבון ביתרת זכות. 

בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דין חלקי שניתן בחודש מרץ 1996, כי הבנק נהג כלפי המערערת באופן שבו התנה שירות בשירות קרי, התנה מתן אשראי בפתיחת תוכניות חסכון בעוד הריבית שגבה בגין יתרת החובה או בגין ההלוואות היתה גבוהה יותר מהתשואה על תוכניות החסכון. בהתאמה מינה בית המשפט מומחה, אשר ערך הדמיה מחודשת של הפעולות שבוצעו בחשבון לאחר ביטולן של תוכניות החסכון, והגיע לכלל מסקנה כי בחשבון נמצאת דווקא יתרת זכות בסך של כ - 146,000 ש"ח. בעקבות חוות דעת זו נתן בית המשפט פסק דין משלים ודחה בספטמבר 1996 את תביעתו של הבנק נגד המערערת, תוך חיוב הבנק בהוצאות (ת.א. 1204/90 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נספח ב' לעיקרי הטיעון של המערערת).

ערעור שהוגש על ידי הבנק לבית המשפט העליון, נדחה בחודש אפריל 2000 (ע"א 7424/96, פ"ד נד(2) 145).

2.         בחודש דצמבר 2001, הגישה המערערת את התביעה נשוא ערעור זה.

במסגרת התביעה, דרשה המערערת כי הבנק יחזיר לה את יתרת הזכות בחשבונה כפי שחושבה על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, והכל בצרוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת תביעת הבנק בשנת 1990. סך התביעה עמד על 692,411 ש"ח.

3.         הבנק מצידו הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתו, העילה של התניית שרות בשרות התגבשה עוד בשנת 1987 בעת פתיחת תוכניות חסכון, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2001 בחלוף למעלה משבע שנים, שהוא פרק הזמן בו יכולה היתה המערערת להגיש תביעתה על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: " החוק"). 

4.         בפסק דינו נשוא ערעור זה קיבל בית משפט השלום את טענת הבנק ודחה על הסף את תביעת המערערת מחמת התיישנות.

השופטת הנכבדה קבעה כי עילת התביעה של המערערת מתבססת על טענתה כי מגיעים לה כספים בגין תוכניות חסכון אותן נאלצה לפתוח מחמת מעשי כפיה של הבנק. כפיה זו פסקה, לכל היותר, ביום שבו הוגשה התביעה על ידי הבנק. אז, כלשונו של בית המשפט "נשברו הכלים" והסתיים הלחץ או הכפייה כשהצדדים עוברים להתדיינות משפטית. על כן, ולכל היותר, מתחיל מרוץ ההתיישנות בן שבע השנים משנת 1990, עם הגשת התביעה על ידי הבנק. חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא גם בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המערערת בסוף שנת 1990. כבר אז טענה את טענתה המרכזית כנגד החוב  - התניית שרות בשרות - ומשמע כי ידעה באותו מועד את העובדות המהוות בסיס להגנתה שם, ולעילת תביעתה בתביעתה שלה. מכאן הסיק בית המשפט כי עילת התביעה הנדונה התיישנה לכל המאוחר בשנת  1997. בתוך כך הביע בית המשפט תמיהה מדוע לא הגישה המערערת תביעה שכנגד או תביעה נפרדת בתוך המועד. זאת לא עשתה גם לא לאחר שידעה כבר בשנת 1996, עם קבלת חוות דעתו של המומחה, כי התביעה נגדה עומדת להדחות וכי יש לה גם יתרת זכות בחשבון, ובמקום לפעול, השתהתה המערערת עד לשנת 2001 בהגשת תביעתה.

עוד דחה בית המשפט את טענת המערערת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו הכיר בית המשפט המחוזי בצדקת טענותיה לעניין התניית שרות בשרות. פסק דין, כשלעצמו, אינו מהווה עילת תביעה, אלא אך מגבש אותה או מצהיר על הוכחתה. לו מועד פסק הדין הסופי היה משמש תאריך קובע לתחילת מניין ההתיישנות, היתה זו מוארכת עד בלי קץ. כן נדחתה טענת המערערת כי אין להביא במניין הימים את התקופה שבה היתה תלויה ועומדת נגדה תביעת הבנק וכן לא את התקופה שבה היה תלוי ועומד הערעור בבית המשפט העליון. סעיף 15 לחוק ההתיישנות אשר יש בו כדי לעכב את תקופת ההתיישנות, אינו חל במקרה דנן, כך בהתאם לפסיקת בית המשפט. 

מכאן ערעורה של המערערת.

5.         טענות המערערת הינן במספר מישורים;

הראשון, עילת תביעתה איננה התניית שרות בשרות ואילוצה שלא כדין לפתוח את תוכניות החסכון. על פי דעתה של המערערת, עילתה הינה תביעתה לקבל את יתרת הזכות המצויה בחשבונה בבנק. עילה זו התגבשה רק משאושרה זכותה בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון. למעשה, טוענת המערערת כי עילת התביעה הינה פסק הדין, בין אם של בית המשפט המחוזי ובין אם של בית המשפט העליון. על פסקי דין, כך על פי המערערת, אין התיישנות או שלמצער, תקופת ההתיישנות עליהם הינה בת 25 שנים, ואלו טרם חלפו (ראו סעיף 21 לחוק ההתיישנות).

במישור השני, טוענת המערערת כי הבנק מנוע מלטעון כל טענה בעניין הכספים המגיעים לה ממנו. מנוע על שום מה ? הן משום שבית המשפט העליון קבע את גובה יתרת הזכות בחשבון, דבר המהווה מעשה בית דין חלוט וסופי;  הן משום חליפת מכתבים עם הבנק ממנה עולה כי הודה בזכויותיה של המערערת לקבל את הכספים; והן משום שלבנק, כתאגיד בנקאי חובות כלפי לקוחו. בהקשר זה נטען על ידי המערערת כי בין בנק לבין לקוח שוררים יחסי נאמנות המטילים עליו חובות מוגברים. הבנק הינו גוף דו-מהותי ויש להחיל עליו גם נורמות מהמשפט הציבורי. נטען כי הבנק מעולם לא הביא לידיעתה של המערערת כי בכוונתו להתעלם מפסק הדין של בית המשפט המחוזי ואחר כך של בית המשפט העליון, לעשוק אותה ולסרב להעביר אליה את הכספים. חובתו היתה להביא לידיעתה כוונתו זו, אך הוא פעל בחוסר תום לב, לא העלה מעולם את נושא ההתיישנות ונטע בליבה של המערערת את האמונה שאין בכוונתו לעשות. כן מפנה המערערת להנחיות היועץ המשפטי לממשלה אשר על פיה אין המדינה נוהגת להעלות טענת התיישנות בתביעות האזרחיות המוגשות נגדה. קביעה זו יפה, בעיני המערערת, גם ביחס לבנק, שלו כאמור חובות  אמון והגינות כלפי לקוחות.

בשל מניעות זו, כך על פי המערערת, יש לראותו כמי שהודה בזכויותיה ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, מרוץ התקופה מתחיל ממועד ההודאה ולא לפני כן.

במישור השלישי, טוענת המערערת כי לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון, הפכה החזקתו של הבנק בכספים המצויים בחשבון ל"החזקה נוגדת". עוולה זו משולה בעיניה להסגת גבול המבוצעת מטעמו של הבנק בקשר עם הכספים המופקדים אצלו, וככזו הינה עוולה המתחדשת מידי ‏יום, ולפיכך אין חלה התיישנות על עילתה.

ולבסוף טוענת המערערת במישור הרביעי, כי עמדת בית משפט השלום נוגדת את חוש הצדק של המשפטן, ובית המשפט שגה כאשר לא נתן לעובדה זו את המשקל הראוי. המערערת מפנה גם לשיקול דעתו של בית המשפט להאריך את תקופת ההתיישנות, כשאין חשש לפגיעה בתכליות של חוק ההתיישנות. הלכה פסוקה, כך נטען, נוהגת לפרש את חוק ההתיישנות בצמצום כבכל מקרה שבו יש הוראות המגבילות את כוחו של בעל הדין לקבל סעד מהותי.

6.         המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט השלום, ומצביע על כך כי עילת התביעה צמחה בעת פתיחת תוכניות החסכון בשנת 1987, ולכל המאוחר במועד בו הוגשה תביעתו לבית המשפט בשנת 1990. משום כך, במועד הגשת התביעה על ידי המערערת (2001) תקופת ההתיישנות חלפה עברה לה. עילת התביעה, מדגיש הבנק, איננה ולא יכולה להיות פסקי הדין של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון. גם אם תרצה לומר כן, הרי שאין בפסקי דין אלו קביעות בדבר כספים המגיעים למערערת מאת הבנק. בתי המשפט דחו את תביעתו של הבנק ואת ערעורו, אך לא יצרו חיוב של הבנק כלפי המערערת בקשר עם הכספים יש מאין. זאת מן הטעם שהתביעה שנדונה בפסקי הדין לא היתה תביעתה של המערערת כי אם של הבנק, ומשלא הוגשה תביעה שכנגד או תביעה חדשה במועד, דינה דחייה מחמת התיישנות.

מובן כי הבנק מכחיש כל הודאה בקיום זכותה של המערערת המפסיק לכאורה את מרוץ ההתיישנות. אין במכתב שכתב הבנק משום הודאה שכזו, על פסקי הדין שניתנו כבר נאמר לעיל כי אינם יוצרים חיוב כלפי המערערת, ואילו היות הבנק גוף דו-מהותי, כטענת המערערת, איננה שוללת תחולתו של חוק ההתיישנות גם עליו. משהוגשה התביעה נגד הבנק, העלה את טענת ההתיישנות כדין ובהזדמנות הראשונה, כהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות.